"אפקט יוטיוב", יס דוקו, יס VOD: זה היה בשנת 2005, כאשר שלושה עובדים של פייפאל ישבו וגלגלו ביניהם רעיון – פלטפורמה שתאפשר למשתמשים להעלות לרשת סרטוני וידיאו שצילמו. הם קראו לפלטפורמה החדשה שיצרו בשם "יוטיוב". האינטרנט היה עוד צעיר, עוד לא היה פס רחב, העלאת סרטון לפלטפורמה ארכה שעות, וכשגוגל קנתה את החברה הצעירה כעבור שנה אחת בלבד ושילמה עליה לא פחות מ־1.65 מיליארד דולר, אמרו בתעשייה שגוגל יצאה מדעתה. שזרקה לפח הון עתק.
יוטיוב שמרה על עצמאותה היחסית בתוך הענק הקרוי גוגל, שהמשיך לדהור ולגדול. המודל העסקי שלה היה כמובן פרסומות ששובצו בין ובתוך סרטונים שהעלו המשתמשים. בשנה הראשונה תחת גוגל הרוויחה יוטיוב 15 מיליון דולר, תשואה דלה יחסית להון שהושקע ברכישתה. בינתיים החל העולם הטכנולוגי שנשבה בקסמי האינטרנט לפתור את בעיות הפס הרחב, מהירות התנועה על גבי הרשת גדלה בחזקות, והעלאת סרטון התקצרה לדקות ולשניות.
מי שהעניקו דחיפה עצומה לחדירת יוטיוב היו הגולשים הצעירים. המחשב הנייד היה כלי מסורבל. אפל חשפה טלפון מסוג חדש והעניקה לו את השם "אייפון". האייפון, ולאחר מכן מתחריו, אפשרו לצלם ולהעלות סרטונים לרשת בקלות רבה ובזמן קצרצר, הצעירים החלו בנטישת העולם הממשי, חדלו לרדת לרחוב לשחק דודס וקלאס וצללו לתוך העולם הווירטואלי. יוטיוב קלטה אותם אליה בזרועות פתוחות. מספר המשתמשים ביוטיוב עלה למיליארדים, כמות המיליארדים שזרמה לכיסי גוגל התפוחים ממילא הלכה וגדלה, איש כבר לא לעג להם על הקנייה הראשונית. אם כבר דפקו את הראש בקיר למה לא עשו זאת בעצמם.
עכשיו התפנו ביוטיוב לשפר ולטייב את המוצר. כשבחנו וחילקו את המשתמשים והפוסטים לקטגוריות, גילו שסוג הפוסטים הזוכה להתעניינות ולמספר הרב ביותר של גולשים הוא זה הפולמוסי. כלומר אם משתמש העלה פוסט זועם, מתגרה, שונא ומתעמת, הוא יזכה לתגובות נזעמות בכמות גדולה יותר מ – למשל – פוסט העוסק בגידול שושנים.
במהירות עשו ביוטיוב את האחת ועוד אחת והגיעו למסקנה המתבקשת שפוסט של שנאה מעניק חשיפה רבה יותר לפרסומות, מאשר עמיתו המסביר את תיחוח האדמה בעציץ. כתוצאה מכך עשו ביוטיוב את התעלול הבא: הם שינו את האלגוריתם שלהם כך שכשהוא מזהה פוסט של שנאה, הוא דוחף אותו למעלה ברשימת הפוסטים המומלצים, מגדיל מן הסתם את התעבורה עליו ומרוויח למפרסמים וליוטיוב הרבה יותר כסף.
וזה עבד. זרם המיליארדים לכיסי גוגל גדל והגיע לכ־15 מיליארד דולר בשנה, ובקומת ההנהלה חיככו ידיים באושר. אלא שבמקביל למיליארדים התפתחה תופעה חדשה: הפוסטים הזועמים יצרו באופן לא מפתיע עוד זעם בקרב המשתמשים. בכל נושא, במקביל לחדירה האינטרנטית העצומה, גדל הקיטוב, גדל הזעם, והשנאה שהוזנה עתה בקלות ובאופן שוטף התפתחה לממדים עצומים.
לניאו־נאצים היה קל יותר עכשיו להטיף ולהגדיל שנאה כלפי יהודים ואפרו־אמריקאים. מטיפים דתיים עשקו ביתר קלות מאמינים תמימים. מנהיגים מושחתים ומרושעים הטיפו והגדילו את שנאה כלפי יריביהם הפוליטיים. במצרים, כחלק מהאביב המוסלמי, הפילה הרשת מכיסאו את הנשיא חוסני מובארק רק כדי לצנוח בחזרה אל אותן בעיות קשות שהכבידו על חייו של האזרח המצרי.
הלך והתברר שיש צורך ברגולציה כלשהי שתגביל את הפראות הרשתית, אבל ניסיונות שנעשו בארצות הברית לבלום אותה נתקלו בתיקון הראשון לחוקה הקובע ומנסח את חופש הדיבור, וכך – נכון לעכשיו – המהומה נמשכת. היא משתכללת, יש כבר משפיענים, וקוד קופון ואלף אלפי טריקים אחרים. תתבוננו קצת בחוץ, באנשים, בעצים, אני אומר לטף בכעס כשאני רואה אותם עם האף נעוץ בתוך הסלולרי. הם לא סופרים אותי. מה יש לראות בחוץ, אומרים לי הטף. ובאמת מה יראו בחוץ? אנשים אחרים עם האף תקוע בסלולרי, רואים שטויות שיצרו אנשים אחרים שאפם תקוע בסלולרי. ורואים גם הסתה ושנאה.
