אלי (אליהו) שרעבי שוחרר הבוקר (שבת) לאחר 491 ימים בשבי חמאס. בטקס שחרור מזעזע וציני בישר לו הארגון על מות אחיו, יוסי ז"ל, בשבי – כשגופתו עודנה מוחזקת בעזה. העיתונאי אלמוג בוקר דיווח כי שרעבי אמר לכוחות צה"ל שהוא מצפה לפגוש את אשתו ובנותיו, מבלי לדעת שהן נרצחו בביתן בבארי בטבח של ה-7 באוקטובר.
העיתונאי אלמוג בוקר דיווח כי שרעבי אמר לכוחות צה"ל שהוא מצפה לפגוש את אשתו ובנותיו – מבלי לדעת שהן נרצחו בביתן בבארי ביום בו נחטף.
"אלי חוזר ממציאות בלתי אפשרית אחת בשבי, אל מציאות קשה ביותר בישראל," מסרו בקיבוץ בארי. "מציאות בה היקרות לו מכל אינן בחיים – אלי איבד ב-7.10 את בנותיו נויה (16) ויהל (13) ואת אשתו ליאן (48), אשר נרצחו בביתן בבארי בטבח הנורא. אחיו, יוסי שרעבי ז"ל, נרצח בשבי, וגופתו עודנה מוחזקת בעזה. אנחנו נחבק וניתן לו את המעטפת הטובה ביותר שניתן".
אלי הגיע לקיבוץ בארי בגיל 14 כילד חוץ, גדל והתחנך בו, ועבד בדפוס בתפקידי שיווק. הוא שימש כגזבר הקיבוץ ומרכז משק וכן היה חבר בוועדה הכלכלית. בהיותו בן 28 התחתן עם ליאן, שהגיעה מאנגליה כמתנדבת. ליאן, דמות ססגונית שמנגנת ושרה ללא הרף, הפכה לישראלית לכל דבר. בנותיהם נויה ויהל נראות בתמונות וסרטונים צוחקות, שמחות ומוקפות אהבה. אלי נותר השריד היחיד ממשפחתו היפה והשמחה.
"משפחתו של אלי – אמו חנה, האחים שרון, אסנת והילה, גיסתו נירה יחד עם כל האחייניות והאחיינים, נלחמו ללא לאות למען השבתו, תוך תפילה וציפייה עמוקה להתאחדות מחודשת עם בן משפחתם האהוב", הוסיפו.
האח שרון, שנאבק למען שחרורו, סיפר: "אלי הוא השריד האחרון של משפחת שרעבי שעדיין חי בשבי עזה. איבדנו ארבעה מבני המשפחה. סביב שולחן שבת – חסרים חמישה כיסאות. שעל ארבעה מהם – לעולם לא יתיישבו".
"הערב הזה שונה מכל ערב," אמרה אופיר שרעבי, בתו של יוסי שרעבי ז"ל ואחייניתו של אלי, בכיכר החטופים ערב לפני תחילת העסקה. "אבא שלי נחטף מול העיניים שלי. הוא נרצח אחרי ששרד כמעט 100 ימים בתנאים נוראיים בשבי. דוד שלי, אלי שרעבי, נחטף גם הוא מבארי. אשתו, דודה שלי ליאן ובנות הדודות שלי יהל ונויה – נרצחו בביתם. בן דוד שלי עידן וחברתו עדן נרצחו גם הם, במסיבת הנובה."
"אני בת 15, כמות האובדנים שיש בתוכי לא מתאימה לגיל שלי," המשיכה אופיר בעדות מצמררת. "איבדתי אנשים שאני כל כך אוהבת. איבדתי בית. איבדתי אמון בעולם. חשבתי שאיבדתי גם את היכולת לשתף אחרים בכאב שלי. אני רוב הזמן נשארת לבד איתו, והוא מאוד מכאיב בתוכי, כמו סכינים שמופנות פנימה".
"אם ההסכם הזה היה קורה בזמן, אבא שלי היה חוזר אלינו ומחבק אותנו. אבל הוא קורה מאוחר מדי," אמרה אופיר. "אני מתרגשת מאוד לקראת אלי שאמור להשתחרר, וגם חוששת מאוד כי אנחנו לא יודעים מה מצבו. אני מייחלת שיחזור בחיים, שנוכל לתת לו חיבוק שלא נגמר. שלא נחווה עוד אובדן, כבר איבדנו כל כך הרבה".
