יש הרבה סיבות טובות לאיך ולמה הגענו למצב הזה. חלקן קבילות, אובייקטיביות ולגיטימיות. בואו נדבר על כל השאר
על פניו, אין שום סיבה נראית לעין שצריכה להוביל אותנו לדוכן השיפודים הזה. למעשה, כל הסיבות צריכות להרחיק אותנו ממנו מהר והחלטי. חלקן אכן נראות לעין, אגב. לב-לבו של מדרחוב מרכזי, היחיד מסוגו בעיר? אכן. שילוט מוגזם, מרובה צבעים ועוד יותר מרובה – וואוו, כמה קלישאה אפשר – תמונות גרפיות? בוודאי. שניים, אפילו שלושה, עובדים שממתינים רק לך בפתח המזללה, ועוד עם חיוך? קחו את הכסף שלי פשוט, כי יכולת קבלת ההחלטות כבר נלקחה מזמן.
ובכל זאת, נכנסנו. כלומר, הצצנו, עשינו תנועות כאלה עם הראש, התיישבנו וחיכינו. אולי זאת השמש. אולי העייפות הכללית – בכל זאת ים ככל שהעין רואה, וצריך להספיק אותו. ובעיקר זאת התחושה הבטוחה בעצמה, בתחילה תמימה ואז יודעת, שאף אחד לא הולך לדפוק אותך כאן.
וף החופש הגדול, וזה כנראה הזמן לטור השחוק, המעצבן, הקטנוני, המריר והטרחני על פערי המחירים בין ישראל ליוון. הקודם היה לפני פחות משנה, בעקבות סיור אוכל טעים ושערורייתי במחיריו בסלוניקי. הנוכחי מגיע בעקבות חופשה משפחתית באנדרוס.
עיר גדולה ומלאת אנרגיה או אי מפוהק שבדיוק מסיים לקפל הכול אחרי העונה החמה, זה לא באמת משנה. האוכל דומה למדי, המחירים כמעט זהים, מלכודת התיירים סימטרית למדי (שם כיכר מרכזית ועמוסת תנועה, פה אותו מדרחוב) ואתה מוצא את עצמך מפר את ההבטחה להפסיק לעסוק בזה, ולתהות כמה היית משלם על מנה דומה במדינה שהפכה את עצמה די מזמן למוקש קולינרי-כלכלי-צרכני אחד גדול.
וזה לא רק הגירוס. רוצים בצלחת, עם כל מה שתואר כאן ויותר מזה? 10.90 יורו, בקושי 45 שקלים. יש מקומות בישראל שלא יגישו לך דבר כזה בפחות מ-100. שיפוד? 2.60 יורו בבקשה. 10.71 שקלים. מה עם "סקפסטי", גירסת הקלאב-סנדוויץ' של הגירוס והסובלקי, שבה יש פיתה מלמטה ופיתה מלמעלה ובלגן טעים באמצע, ואיכשהו מישהו הצליח לחתוך הכול לארבעה רבעים ולהשביע שולחן? 9.20 יורו. לא נתרגם, חבל על העצבים.
אתה מביט מסביב, מנסה לפענח את הסיטואציה, אולי התבלבלת. המדרחוב עדיין כאן, ואיתו התיירים (תיירי פנים, רובם פה יוונים, אבל עדיין). יפה פה, והחוף במרחק 3 דקות הליכה. מילולית. אז איך ככה זול? יומיים אחר כך, אתה נכנס לדוכן דומה, בעיר אחרת על האי. החוף אפילו יותר קרוב, ותחושת המלכודת עוד יותר מסוכנת. המחיר? אותו דבר.
בשלב מסוים – בדרך כלל שלושה-ארבעה ימים אחרי הנחיתה שם, אבל תלוי במידת ההלם – אתה מתחיל להתרגל. דגים שלמים מונחים על השולחן ולא גורמים לך לדבר על מסגרת אשראי. יין נמזג לקראפי ענק במחיר של שתייה קלה בעברית, עוגת תפוזים, אותה פורטוקלופיטה אלוהית, נחתכת לגודל של מפרש קטן, מוגשת לך במאפייה, וכל מה שאתה מחזיר בתמורה זה מטבע-שניים.
בשלב מסוים – בדרך כלל שלוש-ארבע דקות אחרי הנחיתה חזרה, אבל תלוי במידת ההלם – אתה חוזר לשגרה. נהג המונית לא רוצה לשים מונה, משימת שיחזור המקרר, קצת ירקות ופירות, ביצים וחלב, גוזלת ממך שלוש ספרות, הקפה של מחר בבוקר עולה כמו בראנץ' על החוף ההוא.
יש הרבה סיבות טובות לאיך ולמה הגענו למצב הזה. חלקן קבילות, אובייקטיביות ולגיטימיות. אחרות טרמיפסטיות של הזדמנות שממנפות את העם הצרכני הגרוע בתבל לכדי חגיגת עושק. 16 שקלים לשווארמה, לא תרצה לחזור?
