בכל פעם שאני מבקר בארץ, יש רק שאלה אחת שגורמת לי חיל ורעדה, שאלה תמימה כביכול שאיני יכול לענות עליה: תגיד, אז איך בניו יורק?
איך להתחיל לענות על השאלה? אני יכול, למשל, לספר לשואל הסקרן שרעייתי ואני לא נותנים לבת שלנו, בת ה־13, להתנייד לבד מתחנת האוטובוס עד הבית, אף שהמרחק הוא שניים וחצי בלוקים בלבד, בגלל שהבלוקים הללו רוויים במחוסרי דיור מחוסרי הכרה ששוכבים על המדרכות, עירומים כמעט לגמרי והלומי סמים. אני יכול לסבר את האוזן במעשיות על עוד מכר שספג מהלומה סתם ככה ברחוב מעובר־אורח מעורער, או על הפעם ההיא שרעייתי השכימה קום לריצת בוקר ונקלעה אל קרב חרבות בברודוויי ורחוב 94, בואך בית המרקחת השכונתי פינת הירקן. אבל אלו הן אנקדוטות, ומטלטלות ככל שיהיו, אנקדוטות לנצח יהיו מוגבלות בהיקפן – בסך הכל סך כל המעללים של אדם אחד, לא של עיר שלמה.
והשאלה – איך בניו יורק – חשובה מאין כמותה, היות שהתשובה גדולה מסך כל חלקיה. להבין איך עכשיו בניו יורק – או בשיקגו, או בלוס אנג'לס, או בסן פרנסיסקו – זה להבין איך עכשיו בארה"ב. והיות שארה"ב, על סף יום הולדתה ה־248, צועדת לעבר בחירות גורליות בסתיו, שווה לנו להתעכב קצת ולהבין מה קורה בעריה הגדולות של המדינה החזקה בעולם.
איפה להתחיל? בבית המחוקקים.
לא מזמן, הרוב הפרוגרסיבי במועצת העיר ניו יורק חלק מסמך שמתעד את החוקים שחבריו מבקשים לקדם בעתיד הקרוב מאוד. להלן רשימה חלקית:
• חוק שישחרר כל אסיר מעל גיל 55 שריצה יותר מ־15 שנות מאסר, גם אם הוא רוצח מורשע.
• חוק שיתיר לכל אסיר או אסירה לבחור את הזהות המגדרית שלו או שלה, ולבקש תנאי מאסר בהתאם, כלומר שאנס מורשע שיחתום על טופס שעל פיו הוא מזדהה כאישה יועבר לבית סוהר לנשים.
• חוק שיאסור על שוטרים וגורמי אכיפת חוק לשתף פעולה עם הרשויות הפדרליות במעצרים של מהגרים לא חוקיים, היות ששיתוף פעולה כזה מהווה גזענות כנגד היספנים.
• חוק שיחייב את בתי הספר הציבוריים להקדיש עוד שעות לפוליטיקת זהויות במקום לחשבון, מדע, והבנת הנקרא.
ועוד היד נטויה. החוקים הללו אינם סתמיים או חסרי משמעות. הם משנים באופן רדיקלי את הסדרים החברתיים עבור מיליוני אנשים. הנה עוד דוגמה מהחיים: בגלל שאותם פרוגרסיביים רצו לקדם את האג'נדה הטרנסג'נדרית – נושא הדגל של השמאל האמריקני – מדינת ניו יורק העבירה חוק שעל פיו ילדים בני 12 ומעלה זכאים לפרטיות רפואית, מה שאומר שאם בתי מחליטה שברצונה לעבור ניתוח מגדרי בלתי הפיך, לי אין שום זכות לא רק לערער על ההליך אלא אפילו לדעת עליו.
איך הגענו עד הלום? וחשוב לא פחות, האם ואיך אפשר להוציא את ארה״ב מהברוך? בשבועות הקרובים ננסה פה, בטור הזה, לצאת למסע ברחבי ארה״ב ולענות על השאלות הסבוכות האלו בפרוטרוט. אבל המסע מתחיל, כמו שכל מסע אמריקני שמכבד את עצמו חייב להתחיל, בניו יורק.
מי כאן הגזען?
הביקור הראשון שלי בתפוח הגדול התקיים היכנשהו בשנות השמונים, כשבטיימס סקוור עוד היו זונות למכביר וכשהסאבוויי עוד היה מעוטר בגרפיטי לרוב. עשור מאוחר יותר, כשלקחתי מזוודה ועברתי מרמת אביב למנהטן, העיר השתנתה ללא הכר. רודי ג'וליאני, ראש העיר הנחוש והקשוח, ניקה את ניו יורק יסודית. בלב פועלו עמדה תיאוריית החלונות השבורים, זו שאומרת שכשנותנים לפשעים קטנים, כמו ניפוץ חלונות, להתרחש בלי הפרעה – פשעים גדולים בהרבה לא יאחרו לבוא.
כשפושעים מרגישים שאין דין ואין דיין, הפשע ילך ויגאה. המשטרה תחת ג'וליאני דנה בקלה כבחמורה, והתוצאות היו בהתאם: במשך שמונה שנות כהונתו, הפשע האלים בניו יורק צנח ב־56 אחוזים, מספר מקרי הרצח הצטמצם בכשני שלישים ומספר מקרי השוד ב־67 אחוזים. שלא במפתיע, ממשיכו בתפקיד, מייקל בלומברג, אימץ את אותה המדיניות, והעיר המשיכה לצמוח.
ואז בא ביל דה בלאזיו. אפילו לפני יומו הראשון בתפקיד, 1 בינואר 2014, דה בלאזיו שימש בתור הסמן הרדיקלי של השמאל הפרוגרסיבי. תשדיר הבחירות המפורסם שלו גייס את בנו הצעיר האפרו־אמריקני להבטיח לבוחרים שאביו ייסוג פחות או יותר מכל מה שבלומברג השיג. עוד לפני שדה בלאזיו האב פירט את הבטחותיו לבוחרים, דה בלאזיו הבן הבהיר להם שהקמפיין מעוניין הרבה יותר בפוליטיקת זהויות והרבה פחות בדברים משמימים כמו פשע, מקומות עבודה, או תשתיות ציבוריות. כוכבי הוליווד התגייסו כולם – אלק בולדווין וסוזן סרנדון היו מתומכיו המוקדמים והנלהבים – ודה בלאזיו נבחר ברוב קולות. או אולי ״רוב קולות״ אינו המינוח הנכון: רק 13.4 אחוז מבעלי זכות הבחירה בניו יורק טרחו להתייצב בקלפי, היות שרובם, על פי הסקרים, לא אהדו את אף אחד מהמועמדים ולא חשבו שלראש העיר יכולה להיות השפעה רבה מדי על חיי היומיום של התושבים.
האפתיה הזו התפוגגה מהר מאוד. בפברואר, כאשר סופות שלגים אימתניות הטביעו את כל העיר תחת מעטה עב של כפור וזוהמה, דה בלאזיו הראה לבוחריו בדיוק במה הוא מעוניין: הוא הורה למחלקת הסניטציה לתת קדימות לשכונות שבהן מתגוררים בעיקר תושבים שחורים, והנחה אותה גם להבטיח שהאפר איסט סייד, השכונה שבה מתגוררים מרבית עשירי העיר (הלבנים ברובם), תתבוסס בבוץ ובשלג עד הרגע האחרון. נוסף על כך הוא התנצח בעקביות עם המשטרה. בשנתו האחרונה בתפקיד, למשל, הוא גרע סכום אסטרונומי של מיליארד דולר מתקציב המשטרה. מערכת אכיפת החוק, הוא הסביר בקרירות, תמיד היתה נגועה בגזענות, והדרך היחידה לרפא אותה היא לתת את הכסף שפעם נועד לתשלום משכורות של שוטרים – לעובדים סוציאליים, מתנדבים קהילתיים וכו׳.
האסטרטגיה הגזענית הזו עבדה היטב: לקראת שלהי כהונתו השנייה, סקר דעת קהל גילה שבעוד שרק 31 מהתושבים הלבנים תמכו בראש העיר, 66 אחוז מהשחורים עמדו לצידו בשמחה.
״מאז ומתמיד היו כאלו שהפכו שיח על גזענות לכוח פוליטי, זה לא חדש", אמר לי סמית', אחד מבעלי הטור השמרנים המובילים בארה"ב. ״אבל מה שדה בלאזיו עשה היה חדשני". ראש העיר, הסביר סמית', קידם שורה ארוכה של פעילים חברתיים רדיקליים, כולל את אשתו, וקיבל החלטות – כולל ההחלטה להחליש את המשטרה באופן ניכר – שעמדו בניגוד ברור לעובדות בשטח ולאינטרסים של מרבית התושבים בניו יורק. ודה בלאזיו, סמית' המשיך, רק נתלה באילנות גבוהים ממנו: ״אותו הרעיון בדיוק שוכלל על ידי הנשיא אובמה עצמו. מתחילת כהונתו, אובמה לא פספס הזדמנות להתנגח עם מערכת אכיפת החוק. זה התחיל כשהנשיא זימן לנזיפה שוטר לבן מבוסטון ששגה ועצר בטעות פרופסור שחור שהסתובב מחוץ לביתו, וזה נגמר במהומות בקיץ של 2020, אחרי המוות של ג'ורג' פלויד, מהומות שנתמכו בהתלהבות על ידי חסידיו של אובמה במפלגה הדמוקרטית".
אבל המלחמה של דה בלאזיו נגד מערכת אכיפת החוק היתה רק ההתחלה. כמה שנים אחרי שראש העיר התחיל את כהונתו, שחקן נוסף נכנס למערכה ושינה אותה מהקצה עד הקצה: ג׳ורג׳ סורוס.
לכו בעקבות הכסף
המיליארדר היהודי השנוי במחלוקת ראה במערכת אכיפת החוק, מאז ומתמיד, מכשיר חד שאין כדוגמתו לשינוי חברתי. בשנת 2010, כשבית המשפט העליון בארה״ב הקל את ההגבלות על חברות ועמותות שביקשו לתרום למטרות פוליטיות, סורוס החל להזרים כמויות עצומות של כספים למועמדים פרוגרסיביים לתפקידי תובע מחוזי בערים הגדולות בארה״ב. בעשור וחצי האחרונים סורוס תרם יותר מ־40 מיליון דולר ל־75 מועמדים שחלקו את דעותיו הרדיקליות.
קחו, לדוגמה, את האדון ג׳ורג׳ גאסקון. ב־2019 גאסקון הכריז על מועמדותו לתפקיד התובע המחוזי של לוס אנג׳לס, מועמדות שנסבה סביב כמה מהרעיונות החביבים על סורוס. גאסקון, למשל, הכריז שאם ייבחר, הוא יתיר לפושעים מסוכנים להשתחרר ללא ערבות עד למשפט, ויקים מחלקה לזכויות אזרח במשרדו, שתפקידה לא אכיפת חוק אלא מאבק בגזענות.
בכירי המפלגה הדמוקרטית כולם, כולל מושל קליפורניה גווין ניוסם וסגנית הנשיא קמאלה האריס, תמכו בגאסקון, וסורוס תרם לו 4.7 מיליון דולר. גאסקון זכה. בשנתו הראשונה בתפקיד, מספר מקרי הרצח בלוס אנג׳לס זינק מ־258 ל־355 ומשם ל־397. עלייה של 55 אחוז בתוך שלוש שנים.
את אותם המספרים בדיוק, ואת אותו הסיפור, תמצאו בכל עיר בארה״ב. בפילדלפיה, שם סורוס תרם שלושה מיליון דולר לתובע לארי קרסנר, מקרי הרצח זינקו ב־68 אחוז. בניו יורק, התובע אלווין בראג, עוד אחד מבני טיפוחיו של סורוס, קבע שיאים חדשים בחוסר כבוד להגדרת התפקיד הבסיסית: בשנת 2023, למשל, המשטרה בעיר ביצעה 109,303 מעצרים, ומתוכם רק שבעה אחוז סיימו מאחורי סורג ובריח. במקום לאכוף את החוק, בראג ואנשיו עודדו עסקאות טיעון מקילות: מתוך 18,478 מקרים פליליים שנדונו על ידי משרד התובע המחוזי, 15,053 הסתיימו בעסקת טיעון. הסירוב של בראג לעשות את העבודה, והנטייה שלו להקל עם פושעים ככל שניתן, הובילה, על פי הארגון הארצי של עורכי הדין הפליליים, ל״החלשה רבתי של הקיימות של מערכת המשפט".
לשלוט בהמון הנבער
איך נסביר את הטרלול המתמשך הזה? מדוע אנשים רבי תארים והישגים, שמתהדרים בהשקפת עולם ליברלית שמקדשת את ערכי המדע והקידמה, תומכים בהתלהבות במועמדים שמקדמים מדיניות שבאופן אמפירי מובילה אך ורק להרס ולסבל עצום, בעיקר בקרב האוכלוסיות שהיא מתיימרת לטפח?
תשובה חלקית ביותר לשאלה הזו אפשר למצוא ברב־המכר הגדול של עונת הבחירות הנוכחית, ״זעם לבן כפרי״, מאת טום שלר ופול וולדמן, שני פרופסורים נכבדים. לדידם, הסכנה הקיומית הגדולה ביותר שאורבת כיום לארה"ב אינה תומכי חמאס שמכים יהודים מחוץ לבתי כנסת, או הגבולות הפרוצים לרווחה שמקדמים את פניהם של מיליוני מהגרים לא חוקיים, ובכללם פושעים אלימים וחברים בארגוני טרור. לא. הסכנה האמיתית היא 16 אחוז מהאוכלוסייה, הגברים הלבנים המתגוררים באזורי הספר. אלו, על פי הפרופסורים, הם ״האוכלוסייה הכי גזענית, שונאת זרים, אנטי־מהגרים, אנטי־להט״ב במדינה", והם מהווים ״איום של ממש על הדמוקרטיה החוקתית העתיקה בעולם".
הטענה הזו אולי מופרכת בעליל, אבל האמוציות מאחוריה לא חדשות בכלל. ״הרעיון שהמסות של הברברים מהוות מטרד לאנושות הוא עתיק כמו ארה"ב עצמה", כתב בעל הטור מייקל לינד במגזין היהודי־אמריקני ״טאבלט". מאז לפחות המאה ה־18, לינד הסביר, הפרוגרסיביים ששלטו במוקדי הכוח האמינו שלהם, ורק להם, יש את הבינה, ההשכלה והכישורים להנהיג את המדינה.
אנשי השבט הלבן הזה – הפדרליסטים של המאה ה־19, המעגל הפנימי של רוזוולט בשנות ה־30 של המאה ה־20, הקבינט של קנדי כמה עשורים אחר כך, ועד לאובמה ואנשיו – תמיד אהב לדבר על גזענות ומיעוטים, אבל בפועל סלדו מבני המעמדות הנמוכים יותר, שלהם התיימרו לעזור.
"היום", כתב לינד, ״האליטות הליברליות האלו שולטות במפלגה הדמוקרטית תחת ביידן, בשיתוף פעולה עם מיליארדרים מוול־סטריט, עמק הסיליקון והוליווד. בגלל שהם מועטים במספרם, האליטות זקוקות לבריתות עם גושים של בני המעמדות הנמוכים יותר, שלהם הם מבטיחים פרסים של מערכה חדשה ומשוכללת של התקרבנות אתנית… על ידי שליטה בפוליטיקת זהויות שמעניקה כוח, כסף ושררה למי שנמצא ראוי, הפוליטיקאים הפרוגרסיביים מקווים שהמפלגה הדמוקרטית תמשוך ׳בני מיעוטים׳, חלקם ילידי ארה״ב וחלקם ייובאו מבחוץ, שתאפשר שליטה תמידית של מפלגה אחת בלבד, שנסמכת על טכנוקרטיה נאורה".
והיות שהאליטות הליברליות הללו מצטופפות בעיקר בערים הגדולות, אלו אותן הערים בדיוק שנפגעו באופן הקשה ביותר. מה שמחזיר אותנו לניו יורק.
חילופי אוכלוסין
בתחילת 2020, לפני מגפת הקורונה, העיר התגאתה באוכלוסייה של 8.8 מיליון תושבים, שיא של כל הזמנים. ואז הגיעו גם מהומות הגזע, שהותירו חנויות בזוזות, בניינים שרופים, בתי כנסת מושחתים, ועוד סממנים של חורבן. והמשטרה, הודות לראש עיר עוין ותובע מחוזי עוין עוד יותר, נותרה חסרת אונים. בשנת 2022, 126 אלף איש ברחו מניו יורק, ו־78 אלף נוספים הצטרפו אליהם בשנה שעברה. בסך הכל, מאז אפריל 2020, העיר איבדה 550 אלף תושבים, או שישה אחוזים שלמים מהאוכלוסייה.
בשבילנו, אלו שחיים כאן ומשלמים מיסים כאן, העזיבה ההמונית הזו נדמתה כחורבן. בשביל המפלגה הדמוקרטית היא נתפסה כהזדמנות.
בסתיו שעבר, ימים ספורים לפני שהטבח של 7 באוקטובר שינה את עולמנו מהקצה אל הקצה, רעייתי ואני בילינו סוף שבוע בוועידה באריזונה. היות שנהנינו מכל דקה, בחרנו לקחת את הטיסה האחרונה הביתה, טיסה שהמריאה בחצות ונחתה בניו יורק בבוקר למחרת. כשעלינו למטוס, חשכו עינינו: כל המטוס כולו היה מלא במהגרים לא חוקיים, שחצו את הגבול ממקסיקו והוטסו לניו יורק בחסות ממשל ביידן להשתקע שם. על פי הערכות, העיר סופגת בין 400 ל־600 מהגרים לא חוקיים כל יום. מספרם עומד על מאות אלפים.
אנחנו רואים אותם בסופרמרקט, כשאבא עם ילדים חוסם לפתע את המעבר ומגיש לנו פתק שמבקש כסף. אנחנו רואים אותם בסנטרל פארק, שם כנופיות תוקפות תדיר עוברי אורח ורוכבי אופניים בעבור ארנקים וטלפונים ניידים. ואנחנו רואים אותם בנסיבות קיצוניות אף יותר: מוקדם יותר השנה, למשל, העיר נאלצה לסגור בית ספר תיכון בברוקלין ודרשה מהתלמידים לסיים את שנת הלימודים בזום, משום שהיא נזקקה לבניין על מנת לשכן מהגרים לא חוקיים.
התושבים המקומיים, בעיקר שחורים והיספנים, הרימו קול זעקה, אבל בעלי הטורים בעיתונים הנחשבים והמגישים בערוצי הטלוויזיה השונים מיהרו להגיד שכל מי שטוען שעניי עירו קודמים – הוא גזען ופשיסט בפוטנציה. ובכל שבוע, פחות או יותר, כלי התקשורת מדווחים על עוד מקרה אונס או רצח שבוצע על ידי חבר כנופיה זה או אחר, שחצה את הגבול בלי קושי ומצא את דרכו לניו יורק, לטקסס, או לכל מקום אחר ברחבי המדינה הגדולה, החבולה והמבולבלת שלנו.
״מה שאנחנו רואים כעת ברחובות ניו יורק", סיכם לי סמית׳, ״וברחובות של ערים גדולות אחרות ברחבי ארה״ב, זה את הסכום הכולל של המדיניות מעודדת הפשיעה שהתחילה עם האיש הגדול, אובמה עצמו. עכשיו, כשהערים הללו מוצפות במהגרים לא חוקיים שמתחרים על אותם השירותים החברתיים שמיועדים לעניי העיר, המצב רק ילך ויחריף. ברוכים הבאים לעתיד: גיהינום בהזמנה, שעוצב ומומן על ידי המפלגה השלטת".
לצאת מהעיר
אז איך בניו יורק? במילה אחת: רע. בשתי מילים: יהיה טוב. למה? התשובה השטחית היא שאותו הדפוס בדיוק חוזר על עצמו השכם והערב בהיסטוריה האמריקנית: הפרוגרסיביים מעבירים חוקים מרחיקי לכת, המציאות נושכת, השמרנים מתקנים ומשפרים עמדות. אבל מה שאנחנו רואים בימים אלו הוא לא רק את ההיסטוריה חוזרת. טכנולוגיות דיגיטליות שמאפשרות לאנשים לעבוד מהבית, גורמות ליותר ויותר אמריקנים לעזוב את הערים הגדולות ולחיות באזורים ירוקים וכפריים יותר.
ההסלמה של הפשע והאלימות הפוליטית בערים הגדולות הביאו את אלו מאיתנו שנשארו לנקודת שבירה. ומחוקקים דמוקרטיים בולטים כמו ריצ׳י טורס, הומוסקסואל שחור מהברונקס שמזדהה כציוני נלהב, ואריק אדמס, ראש העיר שרושם לאחרונה הצלחות בתחום מיגור הפשע, הולכים וצוברים פופולריות בקרב מצביעים נורמליים, שנמאס להם מהאיוולת של השמאל הרדיקלי והתלוש.
האם כל הגורמים הללו יביאו לשינוי משמעותי? ימים יגידו. בינתיים, בשביל להבין את הנעשה בארה״ב, צריך לצאת מהעיר אל תוך המדינה האמיתית, זו שחושבת וצורכת ומצביעה באופן שונה בתכלית מהכרך. ואת זה נעשה בשבועות הקרובים. יום הולדת שמח, אם כן. וכמו שאומרים במחוזותינו, God bless America.
