אנו נכנסים לסלון בדיוק כשילדי הבית התיישבו לאכול צהריים. שולחן ארוך, מפה לבנה, שעוונית שקופה. מסביבו ילדים מכל תפוצות הצבעים והגוונים אוכלים קוסקוס, הכי ישראלי של יום שלישי, מריח טוב ומתוק, אין יותר בית מזה. מהמדרגות עוד שמעתי קצת מהומה של ילדים ביחד, אך כשהזר, שהוא אני, נכנס לחדר הם התכנסו לעצמם בצלחת. אחת, קטנה ואמיצה עם צמות זהובות, הגניבה מבט כחול ושואל. ילד אחר, מתולתל וכהה עם מבט אמיץ לרגע, מסיט את מבטו כלפי מטה.
לא היה צריך יותר מזה. באוזניי החלו להתנגן שורות מפואמת הילדות של המשורר פיטר הנדקה – "כשהילד היה ילד, זה היה זמן השאלות, מדוע אני הוא אני, ומדוע אתה אתה. מדוע אני כאן ומדוע אתה שם". הלב נשבר לרגע. משפחות קשות, ילדות מורכבת, אבל אתה רק רוצה לומר להם שיהיה בסדר, ששום דבר לא יגרום להם כאב. יותר מזה – שהם זכו לו בהגרלת הגורל, שהביאה אותם לבית האומנה הזה בפאתי באר שבע, של עמותת "אור שלום".
"מה שלומכם? איך הקוסקוס היום, יותר טעים משלי?", מחייכת אל הילדים עפרה מנצור, אמה של עדי – מנהלת בית האומנה שבו אנחנו מתארחים – ובעצמה מנהלת בית אומנה אחר של הארגון בעיר. משהו במבט הילדים משתחרר, העיניים מנצנצות, ענן המבוכה מתפזר. גם אם זה בית אומנה הם בבית שלהם, עם האחים והאחיות הביולוגיים והלא ביולוגיים שלהם, עם האמא הביולוגית, של האמא הלא ביולוגית שלהם, וזה הרבה יותר פשוט ממה שזה נשמע. השאלה של עפרה מבהירה שמעשי היום־יום, ברמת הגרגיר, הדלעת ותפוח האדמה, הם שעושים את ההבדל.
"בתי משפחות האומנה של 'אור שלום' התחילו לפעול בישראל ב־1980, זה מודל מחו"ל", מספרת טלי חלף, מנכ"לית הארגון. "כל משפחה גידלה בין 10 ל־12 ילדים שהוצאו ממשפחותיהם, עקב מצבי סיכון קיצוניים. הבית הראשון הזה גדל מאז ל־19 בתים ברחבי הארץ. כיום יש לנו כ־230 ילדים בתוכנית של בתי אומנה ובנוסף יש לנו תוכנית לבוגרים שמלווה את הילדים שגדלו בבתי האומנה, גם אחרי גיל 18, עם דירות וליווי במהלך הצבא והשירות הלאומי ועוד כמה שנים אחרי".
אך הדרך לכאן הרבה פחות חביבה. "כולנו חיים את ה'מצב', הקורונה והמלחמה גרמו להרבה מאוד משפחות מורכבות שאיכשהו עוד היו עם הראש מעל המים לטבוע", אומר יובל אפלבאום, מנהל אשכול בתי האומנה בדרום, "וזה רק הולך ומחמיר. המצבים שבהם מוציאים ילדים מהבית הולכים ונעשים קשים מפעם לפעם. אנחנו רואים את זה במספר הפניות אלינו. על כל מקום פנוי שיש לנו – יש שניים-שלושה מועמדים, וקשה להגיד לילד לא".
מראה ההייטקיסט שלו מתעתע, או שבעצם לא. יובל הוא מהטיפוסים שמסורים לעבודתם הרבה מעבר לשעות ההכרחיות, אבל הסטארט־אפ שלו עתיק כימי העולם – לגדל ילדים בצורה מיטבית. "לפני שנתיים, בחג שבועות, הגיע אלינו ילד בן עשר שהיה בורח מבית הספר, מסתובב ברחבי באר שבע ואוכל בשוק. אני לא רוצה לדמיין איך הוא היה משלם להם על האוכל הזה. בחג השבועות אנחנו מנסים לעשות את כל המאמץ שגם הצוות שעובד פה 28 שעות ביממה ינוח קצת. אז לקחתי את הילד אלי, ובחג נסענו כל המשפחה לים. זה היה מדהים – תקלוט, ילד בן עשר שמגיע בפעם הראשונה לים, ואחרי שהוא רוחץ במים הוא שואל אותי: 'מי שם פה את כל המלח?'".
שיעור לחיים – לכולם
על פי החוק בישראל ילדים שהוצאו מביתם עד גיל 8 ישוכנו במשפחות אומנה. לאחר גיל זה הם אמורים להיות משוכנים בפנימייה. במקרים נדירים יישלחו ילדים לפנימייה גם מגיל 6, מפאת איחוד אחים או כשנדרשת מעטפת גדולה יותר של צוות לטיפול. ברוב המקרים ילד יגדל במשפחת אומנה עד הגיעו לבגרות. כך שמי שנושאים בעיקר העשייה החינוכית הם הורי הבית, בסיוע בנות השירות, וממה שראיתי מדובר בעיקר באם הבית, שהיא הציר שעליו נסובה משפחת האומנה.
עפרה, חייכנית ודברנית, מזכירה לי את אימי הגננת. כל שאלה הופכת לשעת סיפור. אפשר להבין: כאם לשלושה ילדים ביולוגיים, ועוד עשרות ילדים שעברו בבית האומנה שלה לאורך 25 השנים האחרונות, יש לה המון מה לספר. כמו תמיד, הילדות היא מולדת המבוגרים: "גדלתי במושב עזריקם ליד אשדוד, כשהייתי קטנה הייתי אוספת את כל הזקנות של המושב, מביאה אותם לבית, אמא שלי היתה מקלחת, מארגנת ומאכילה אותן. ביום שבת כל המשפחה של אבא שלי היו מגיעים ואנחנו מארחים וכולם אוכלים אצלנו, וכשאבא שלי חלה טיפלתי באחים שלי, בישלתי והכרחתי אותם לאכול. אפילו באו פעם מהרווחה אלינו הביתה ושאלו מי מטפל באחים, אמרתי להם – אני!".
כך שגדלת בעצם לעבודה הזו.
"להיות אם הבית זו בעיקר שליחות. אתה צריך להיות חזק באופי שלך, ושיהיה לך לב רחמן, לקבל ולאהוב ילדים בכל צורה שהיא, ולרצות להיות משמעותי בחייהם. כמה שהעבודה הזו קשה, ולפעמים יובל ממש מכריח אותי לקחת חופש, אני חושבת שאין דבר יותר מספק מלגעת בחייו של ילד ולהסיט את מסלול חייו מכיוון אחד לכיוון שני – זה ממלא אותך במשמעות שאין דברים כאלה".
עפרה, כאמור, היא אם בבית אומנה אחר בעיר, ואת הבית שבו אנחנו נמצאים מנהלת בתה, עדי בן־דוד, בת 26. היא נשואה לאדיר, אמא של מאור־מרים ובתה של עפרה, דור שני לאימהות הבית. "כילדה שגדלה כל חייה בבית של 'אור שלום' יש לי רק חוויות טובות מהמקום. גדלתי עם מעטפת של אמא 24/7 שתמיד נתנה לי מענה לכל בעיה. נולדתי לתוך זה, לא הכרתי אף פעם תא משפחתי שהוא 'קטן'. הנורמלי היה שיש לי עוד 12 אחים ואחיות, גם אם לא כולם ביולוגיים".
עפרה: "לא יודעת איזו אמא הייתי אם לא הייתי במסגרת הזאת של אור שלום. לאחר שהתחתנתי לא הצלחתי להיכנס להיריון במשך שבע שנים, הייתי אם משפחת אומנה לפני שילדתי את הילדים שלי. קיבלתי 'בית ספר להורים' פרטי משלי, המון הדרכות והשתלמויות, איך להתנהג עם הילדים, וכל הורי בית מקבלים ליווי והדרכה צמודה עם פסיכולוגים, עובדת סוציאלית, עם יובל, או הצוות כולו".
ועדיין, עדי, אני חייב להבין איך קרה שמי שגדלה כל חייה בבית עם כל כך הרבה אחים ואחיות לא רוצה פרטיות וחיים משל עצמה בתא משפחתי שקט ורגוע?
עדי צוחקת: "כשיצאתי לעצמאות ונכנסתי לבית אחרי החתונה, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות בבית כל כך שקט. לראות טלוויזיה כל היום?! כשאתה גדל בבית אומנה אתה עטוף בכל כך הרבה מעגלים טובים, אז אמרתי לאדיר שאני ממש רוצה לעשות את זה ושהבת שלנו תספוג את כל הדברים הטובים שאני ספגתי. ברור לך לחלוטין שלא הייתי מכניסה את הילדה שלי לתוך זה אם לא הייתי חושבת שזו דרך נהדרת לגדול".
אני די בטוח שעכשיו חלק מהקוראות והקוראים שואלים אותה שאלה – איך בעצם הופכים להיות אם בית?
"פניתי לאור שלום עם שם המשפחה של בעלי, כדי שלא יזהו שאני הבת של עפרה מנצור, בכל זאת היא שם דבר. אבל רציתי שזה יהיה בזכות עצמי ולא בזכות הקשרים של אמא. עברנו מבדקים ומבחנים מאוד־מאוד מדוקדקים, הרבה הדרכות, ובסופו של דבר התקבלנו".
עפרה: "הם באו אלי בחג השבועות ואמרו לי – עפרה, שבי, אנחנו רוצים לדבר איתך! אמרתי לעצמי: זהו, עדי בהיריון עוד פעם… ותראה מה זה – מהיריון אחד נולדו לה עוד 12 ילדים ולי נכדים. בהתחלה קצת חששתי. עדי תמיד אמרה שהיא אוהבת את העבודה אבל רוצה את התא המשפחתי שלה. כיום אני מאוד שמחה ומשוויצה בה, אני באה לפה לבקר ומסתכלת מהצד ומתמוגגת".
איך נראים חיי היום־יום של הילדים כאן?
עפרה: "כל החיים של הילד מתקיימים כאן בקהילה. עבור הילדים זה בית רגיל – ארוחות בוקר, בית ספר, חוזרים לארוחת צהריים, שיעורי בית, מקלחות, שיחה, מטלות, חוגים, ארוחת ערב, ואחרי זה פעילות והולכים לישון, שניים בכל חדר. מבחוץ לא תדע שמדובר בבית אומנה. אולי תחשוב שזו משפחה מוזרה, מרובת ילדים, ולפעמים זה אפילו יותר. אנשי קיבוץ בארי הנפלאים אימצו אותנו וכל שנה היו לוקחים את הילדים לחוויות והרפתקאות מטורפות. פעם הזמנתי את הכיתה של אחד הילדים למסיבת יום הולדת בבית, המורה התלבטה: 'הוא למעשה חי בפנימייה, אולי זה לא מתאים שיבואו'. אמרתי למורה שיבואו ויראו. הזמנו סרט, פופקורן, כל מה שצריך, ובסוף המסיבה כל הילדים של הכיתה שאלו איך אפשר להירשם ולחיות כאן".
נותנים לילדים את החכה
לצד תחושת המשפחתיות שהילדים זוכים לה סביב השעון מדגישה טלי שההורים מעורבים לחלוטין: "אנחנו לא תחליף להורים, להפך – אנחנו מעודדים את העבודה איתם, נוצרים קשרים משמעותיים. הדבר החשוב ביותר זה שבמשפחות אומנה הילדים נחשפים למודל של משפחה – איך זוגיות נראית, איך אמורה להיות הורות, דברים שילד בפנימייה פחות חשוף אליהם".
עפרה: "כשאתה עובד עם ההורה, הילד רואה את הקשר הטוב שיש ואין לו קונפליקט נאמנויות. אחת הילדות שהגיעה לכאן עם אחיה היתה אמא אלכוהוליסטית, אבא מכור. מה היא הכירה? אלימות, משטרה וכדומה. בעקבות הפעילות עם המשפחה האמא הזו יצאה לגמילה ועודדנו אותה להתמיד. אחר כך הילדה הודתה לאמא שלה ולצוות, וזה בדיוק העניין – גם לתת את המענה המשפחתי והמענה הרגשי וגם לחזק את הקשר עם ההורים. הרי בסוף ההורים הם הזהות של הילד".
יש מקרים שהילדים רוצים לצאת?
יובל: "לרוב הילדים מבינים היכן יותר טוב להם. היה לנו לא מזמן מקרה של ילד שהגיע אלינו בגיל 4 ועכשיו הוא בן 17, שרצה לצאת להיות עם ההורים, ואמא שלו אמרה לו 'אתה לא חוזר הביתה, אתה נשאר אצל עפרה'. כשחזרנו הביתה הוא שבר את ליבי, אמר: 'תראה כמה חיילים מתו במלחמה, ואני בעוד שנתיים יכול להיות אחד מהם. ואני רוצה לדעת מה זה בית עם ההורים שלי, ולא יודע אם אי־פעם תהיה לי הזדמנות נוספת כזאת…".
ומה עם החיים האישיים שלכן? יש כאלו בכלל?
עדי: "בכל הבתים יש יחידה שהיא כביכול לא שטח של הילדים, כדי ליצור הפרדה בין החיים האישיים שלי ושל הילדים. הבת שלי מגיעה לכאן ואני עולה איתה, ויש לי זמן אישי שלי ושלה ואני משחקת איתה, לבד, והיא יודעת שאמא היתה איתה והיא קיבלה את כל תשומת הלב שלי".
עפרה: "פעם בשבוע יש לנו יום חופשי, ובנוסף בכל יום הילדים יודעים שיש לי דייט עם בעלי, אנחנו יוצאים למרפסת ב־5:30, שותים קפה ביחד, רק של שנינו, ואוי ואבוי למי שיפריע לנו".
לשיחה מצטרפת תימור, חייכנית ותמירה. היא נראית כמו בת נוספת של עפרה, ובמובן מסוים היא בהחלט אחת מבנותיה. "גדלתי אצל עפרה עשר שנים. בהתחלה היה לי מאוד קשה, לא הפסקתי לבכות במדרגות, ואז כשאתה גדל אתה מבין למה שלחו אותך ומה הסיבות, ואתה לומד להשלים עם הסיפור ולקבל אותו. כשהגיע הצו הראשון עזרו לי להשיג מעמד של חיילת בודדת, כדי שלא אקרוס כלכלית. היה לי ליווי לאורך כל השירות, הייתי לוחמת בכיפת ברזל, והיום אני גרה בדירת הבוגרים עם עוד חמש בנות ועובדת כאחת המדריכות לצידה של עפרה, וחלק מהתפקיד שלנו זה לעזור לילדים להבין את הסיפור שלהם".
טלי: "אנחנו שמים דגש גדול על ההתפתחות האישית, כדי להגיע להשכלה גבוהה או מקצוע. המטרה שלנו היא לתת להם את החכה, את הדגים הם כבר ימצאו".
עדי: "זו עבודה מאוד תובענית ומאוד שואבת, ולפעמים אתה מוצא את עצמך אומר 'איפה אני בכל זה?', אבל העבודה הזו היא החיים. ואם אני צריכה לשכנע – אני מספרת איך גדלתי, ועל כל הדברים הטובים שלקחתי ואיך שזה עיצב אותי בתור עדי כיום. הייתי רוצה שמילים כמו שליחות ומשמעות יחזרו להיות חלק מהלקסיקון".
"ממרום גילי אני מקנאה בזוגות צעירים שרק מתחילים להיות הורי בית", מסכמת עפרה, "העבודה הזו אכן שואבת ויש פעמים שאני עייפה ואומרת לעצמי איפה אשים את הראש שלי עכשיו, אבל פתאום אתה רואה בבוקר מכתב: 'לעפרה – את כמו אמא שלי, את אמא שלי'. זה ממלא באושר שמחזיק אותי לפחות חמש-שש שנים".
