זה לא חדש שהקולנוע אוהב לעסוק בשואה. מה שחדש הוא שבשנים האחרונות אנחנו עדים לטרנד טרי, שרלוונטי גם לקולנוע הישראלי וגם לזה האמריקאי: סרטים העוסקים בדור שני או שלישי הנוסעים למזרח אירופה בעקבות הסיפור המשפחתי שלהם.
ראינו את זה ב"טיול שורשים", “חדר משלו" ו"המשלחת", ועכשיו זה קורה בלא פחות משלושה סרטים שמציגים בו־זמנית על המסך הגדול שלנו: “הנכס" של דנה מודן; “הטבעת" של אדיר מילר ו"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג, היוקרתי והמדובר שבחבורה, שרק לפני שבוע זיכה את קירן קאלקין בפרס גלובוס הזהב ובשבוע הבא צפוי לקבל שלל מועמדויות לאוסקר. בינתיים, בסוף השבוע הוא עלה אצלנו לאקרנים.
קאלקין מככב בסרט בצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים. זה סרטו העלילתי הארוך השני כתסריטאי ובמאי אחרי “כשתסיים להציל את העולם" המצוין גם כן. הם מגלמים שני בני דודים, שסבתם המשותפת, האהובה ושורדת השואה הלכה לעולמה והשאירה להם כסף ובקשה – להשתמש בו כדי לנסוע לפולין ולבקר במחנות ובעיירת הולדתה.
המשלחת כוללת גם זוג ניו־יורקי יהודי וקלישאתי; אישה יהודייה הנוסעת בגפה, בגילומה של ג'ניפר גריי, מי שפרצה בזמנו בסרט היהודי האולטימטיבי “ריקוד מושחת" ושאביה ג'ואל כיכב ב"קברט" על עליית הנאצים; בחור שחור שחמק מרצח העם ברואנדה, היגר לקנדה ושם התגייר; וגם לא־יהודי אחד – מדריך הטיולים, שכמו נוצרים רבים בימינו כרך את גורלו בזה של העם היהודי ומקדיש את חייו להיסטוריה שלו, אבל עם הזמן יבין שהוא עושה זאת בשכלתנות יתר, ולא עם מספיק רגש.
בני הדודים חולקים את שם המשפחה קפלן, אבל מעבר לכך הם הפכים מוחלטים. דיוויד, בגילומו של אייזנברג, מיושב בדעתו. יש לו עבודה של גדולים ומשפחה משלו, והוא גם מתנהג כמו ילד גדול. לעומת זאת, בנג'י בגילומו של קאלקין הוא סטלן לוזר שעדיין לא התבגר, וגם בטיול שואה לא מסוגל להפסיק להשתטות, מה שגורם לקרוב משפחתו לדפוק את הראש בקיר מרוב בושה.
פה טמון אחד הטוויסטים של “כאב אמיתי". הוא משתייך לז'אנר סרטי “אבא עושה בושות", שבהם אחת הדמויות יוצאת למסע עם קרוב משפחה שמביך אותה ללא הרף, אלא שבדרך כלל מדובר באבא, כפי שקרה למשל ב"טוני ארדמן".
כאן, זה בן הדוד. ההורים של הגיבורים לא נמצאים בתמונה, ועל הסבתא המנוחה הם מדברים כל הזמן אבל היא מטבע הדברים לא נוכחת, כך שכל הבמה היא של בני הדודים, ומזמן לא ראינו סרט שעוסק בצורה כל כך מעמיקה בקשר המשפחתי הזה.
“כאב אמיתי" שובר גם את חוקי הז'אנר בדרך נוספת. בדרך כלל, בסרטים כאלה מתגלה איזשהו סוד אפל בעברה של המשפחה. כאן זה לא קורה. בני הדודים מלכתחילה לא מתחקים אחר אוצר כלשהו או אמת כלשהי.
אין פה שום מתח מלאכותי, והתסריט לא מסתמך על התערבות חיצונית כדי לשמור על עניין. באף נקודה לא נכנסת איזו הפתעה לא צפויה כדי לטלטל את הספינה.
תחת זאת, אייזנברג מסתמך על הדינמיקה בין בני הדודים ושאר חברי המשלחת, שמתפתחת באופן אורגני, וראו זה פלא, מצליחה לרתק ולרגש גם בלי שפתאום איזה פולני ירדוף אחריהם עם מעדר ויתברר שסבתא שלהם הייתה נזירה והחביאה מטמון מתחת לאדמה.
הסרט נאמן לשמו. בשלב מוקדם מתברר כי בנג'י מתמודד עם אתגרים נפשיים ונטיות אובדניות, ועולה השאלה – מה זה כאב אמיתי? האם מותר להשתמש במושג הזה רק בהקשר של טרגדיות כמו השואה, או שגם למישהו שסתם סובל כי הוא לא מוצא את עצמו מותר להגיד שכואב לו? והאם הוא מפונק רק משום שהוא לא מצליח להתגבר על המצוקה הקיומית שלו בשעה שסבתו שרדה זוועה בסדר הגודל של השואה?
מפתה להגדיר את “כאב אמיתי" כ"סרט קטן", אבל זה כל כך לא נכון. לראיה, צפיתי בו לראשונה על מסך קטן לפני שנה, אז הוקרן בפסטיבל סאנדנס, שבו זכה בפרס התסריט, ולא נפלתי ממנו – אבל כשצפיתי בו השבוע שוב, והפעם על המסך הגדול, הכל השתנה כבר מהשוט הראשון. חובה לראות אותו בקולנוע.
אייזנברג מיטיב לעבוד עם הצלם הפולני הצעיר והמצוין מיכאל דימק, מהכוכבים העולים בשמי הקולנוע האירופי. הם יוצרים אינטימיות וקרבה עם הדמויות, אבל מנגד גם משתמשים בצילומי החוץ כדי להמחיש את המשא של המסע.
התסריט רהוט, שנון ומשכנע, ומיטיב לצייר את הדמויות הראשיות והמשניות – התחושה היא שאנחנו מכירים את האנשים הללו ונמצאים יחד איתם. תצוגות המשחק מעולות כולן.
מי שמצטיין במיוחד הוא כמובן קאלקין. זהו תפקידו הקולנועי הטוב עד כה של השחקן, שבתחילת דרכו הופיע כילד בסרטי “שכחו אותי בבית" בצד אחיו מקולי, ונכנס לפנתיאון בשנים האחרונות בזכות תפקידו בסדרה “היורשים".
הדמות שלו בקלות הייתה יכולה להפוך לזעופה, מפונקת ובלתי נסבלת, אבל הודות לתצוגה שלו היא מעוררת סימפטיה ולא עוינות. התחושה היא שאנחנו לא צופים בשחקן מגלם דמות, אלא כיאה לשם הסרט, באדם אמיתי. איזו הופעה פנומנלית.
קאלקין הרוויח ביושר ובצדק את גלובוס הזהב בקטגוריית שחקן המשנה, ונראה שגם יזכה באוסקר. מדהים לחשוב איזו דרך הוא עבר: מלהיות אח של מקולי, שמופיע בתפקיד קטנטן בסרטי “שכחו אותי בבית", משחקן צעיר שהשיא שלו היה בפנינת האינדי המצוינת אך הנישתית “איגבי", לאחד משחקני האופי הבוגרים, השלמים, המדוברים והמוערכים בהוליווד. איזה מסע זה בטח היה מבחינתו – ארוך, מתגמל, מרגש ומן הסתם גם מהול בכאב, בדיוק כמו המסע שהדמות בגילומו עוברת בסרט הזה.
