השם כריסטיאן קלבייה אולי לא מדליק מיידית נורות אצל הקהל הישראלי, אבל מדובר באחד הכוכבים הכי גדולים של הקולנוע הצרפתי ב־50 השנה האחרונות, ורבים מסרטיו זכו להצלחה גם פה.
קלבייה החל את דרכו בשנות ה־70 וה־80 במסגרת חבורת קומיקאים אייקונית שנודעה כ"ספלנדיד". איתם הוא כיכב במסגרת סדרת סרטי “השזופים" וגם בסרט “סנטה קלאוס הוא זבל" – שוב, שמות שלא אומרים הרבה לקהל הישראלי הלא צרפתי, אבל בצרפת הם פולחן ענק ברמה של “גבעת חלפון". לאחר מכן הוא כיכב בעוד שלל להיטים, למשל סרטי “אסטריקס", שגם כן לא הופצו בישראל, אבל גם “אורחים מטורפים", שהיה להיט גם אצלנו ואף זכה לעיבוד מחודש אמריקאי, וכמובן “למה זה מגיע לי?", אחד הסרטים המצליחים בתולדות הקולנוע הצרפתי, שאצלנו מכר מאות אלפי כרטיסים.
עכשיו קלבייה מככב ב"טיפול משפחתי" (“Jamais Sans Mon Psy") של ארנו למור, מסוג הקומדיות שאת העלילה שלהן אפשר לתקצר במשפט: השחקן הוותיק מגלם כאן פסיכולוג שיוצא לחופשה משפחתית, ומגלה כי בן הזוג החדש של בתו הוא לא אחר מאשר אחד הפציינטים הכי נוירוטיים שלו. לסרט אין הרבה יומרות – הוא מבקש להצחיק ותו לא. אם הוא היה תוצרת הארץ, בטח היו קוראים לו “בורקס". בהקרנות טרום הבכורה הקהל כאן הגיב לו היטב. בסוף השבוע הוא יוצא אצלנו בהפצה מסחרית רחבה, ומסתמן כי הוא יירשם כלהיט נוסף של הכוכב האהוב.
“כן, אני שחקן פופולרי ועשיתי הרבה סרטים שמצאו חן בעיני הקהל, אבל אין לי מתכון להצלחה", אומר קלבייה בריאיון טלפוני לרגל צאת הסרט. “הסרטים שהשפיעו עליי הם קומדיות איטלקיות קלאסיות, ולמדתי מהן שקומדיה צריכה לדבר על דברים רציניים. אז אני חושב שבלהיט קומי צריך להיות סיפור טוב שנוגע במשהו רלוונטי ומצליח לערבב את הטרגדיה של החיים עם קומדיה. מעבר לכך, כמובן שגם הליהוק קריטי: השחקנים צריכים לעורר בנו אמפתיה כלפי הדמויות, למרות החולשות שלהן. הרי קומדיה זו תמיד הקומדיה האנושית, היא עוסקת בחולשות האנושיות, וככל שהדמויות חלשות יותר כך היא חזקה יותר, ובכל זאת אנחנו צריכים לחבב את הדמויות הללו".
מה החולשה של הדמות שאתה מגלם הפעם?
“הוא פסיכולוג שיודע לתפוס מרחק מהמציאות בעבודה שלו ולהתמודד איתה, אבל כשהצרות מגיעות למשפחה שלו, הוא לא מסוגל לעשות את זה. כמו הרבה פטריארכים, הוא מתנהג כמו עריץ ומאבד שליטה כשמישהו חדש נכנס למשפחה ומערער את הסדר, אפילו אם זה בדברים קטנים כמו לשחק עם מכונת הקפה שלו. הוא אוהב לקום עם הקפה של הבוקר וכשמישהו נוגע לו בזה – הוא משתגע".
מה דעתך על תרפיה? אני מניח שבדור שלך, מעט שחקנים היו בתרפיה, והיום כמעט כולם עושים את זה.
“כמו כל דבר, כשזה נהיה אופנה – זה מגוחך, אבל במהותה פסיכואנליזה היא דבר מרתק. להבין את התת-מודע, מה יכול להיות יותר מעניין מזה?".
אתה משתמש בזה כחלק מהעבודה שלך? אתה שואב מתת־המודע שלך?
“לא לא, ממש לא. מלאכת המשחק היא משהו שונה לגמרי. אני לא דומה לדמות, והדמות לא דומה לי. אני סופג אותה בתוכי, אבל זה הכל. זה מה שנפלא בעבודה של שחקן – אנחנו משנים את העור שלנו בכל פעם וחוקרים דמויות וממדים שהם לא אנחנו".
עד כמה קשה לך להצחיק כל פעם מחדש?
“מה שקשה זה למצוא את האנרגיות. ככל שמזדקנים זה קשה יותר, ואני כבר בן 72 עם משהו כמו מאה סרטים מאחוריי. לשמחתי, עדיין יש בי כוחות ושמחת חיים. ביום שזה ישתנה, אפסיק לעבוד. בסרט הזה רוב השחקנים היו צעירים ממני בהרבה. שמחתי לעבוד עם הדור הצעיר. היה בהם הרבה מרץ, ואני חושב שביחד יצרנו מעין חבורה אנרגטית ועליזה".
בניגוד אליהם, לך אין אינסטגרם.
“אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב את השקיפות, או נכון יותר לומר את השקיפות המזויפת הזאת. אני לא אוהב שאנשים חושפים את החיים האישיים שלהם. בעיניי זה וולגרי, וגם לא מעניין. המהות של שחקן היא להסתתר מאחורי הדמות שלו ולשמור על המסתורין לגביו. אנחנו עצמנו לא מעניינים – מה שמעניין זה הדמויות שאנחנו מגלמים".
מה לא יודעים עליך?
“אני מתעניין מאוד במה שקורה בעולם. אני קורא הרבה. גדלתי בשנות ה־60, תקופה שבה להרבה אנשים היו בתים בכפר. ההורים שלי היו נוסעים לשם איתי כל סוף שבוע, וזה היה מבחינתי משעמם מאוד. הייתי צעיר מכדי שירשו לי להסתובב לבד, אז ישבתי בבית בלי שיהיה לי מה לעשות ופשוט קראתי. קראתי ככה את כל הספרות הצרפתית של המאה ה־19, והיא נותנת לי השראה עד היום".
כמי שמתעניין במה שקורה בעולם, יש לך מסר לקהל הישראלי שכל כך אוהב אותך?
“זה כבוד גדול מבחינתי. אני לא לוקח את האהבה הזאת כדבר מובן מאליו – והיא הדדית. אני אוהב את הקהל בישראל, ואני רוצה לבקר בה. זה לא הסתייע משום שאני כל הזמן מצלם פרויקטים חדשים, אז לא היה לי זמן. אני יכול להבין למה אוהבים את ‘טיפול משפחתי' בישראל, כי אני יודע שגם אצלכם התא המשפחתי חשוב מאוד".
השתתפת בשניים מהעיבודים הקולנועיים לחוברות הקומיקס של “אסטריקס". איך אתה מסביר שדווקא הסרטים הללו לא הופצו אצלנו?
“זה מפתיע אותי, כי ‘אסטריקס' הרי עוסק בכפר גאלי קטן שמצליח להשיב מלחמה שערה לאימפריה הרומית, וכמדינה קטנה ומוקפת אויבים הייתם אמורים להתחבר לזה. עם זאת, אני חייב להגיד לך שסרטי ‘אסטריקס' שבהם השתתפתי הם לא גולת הכותרת מבחינתי. הקומיקס חזק מאוד, אבל הפסיכולוגיה של הדמויות זה לא הצד החזק שלהם. אין בהן הרבה עומק, ולכן זה לא כל כך עניין אותי. השתתפתי בשני סרטים, אבל כשהפיקו כמה עיבודים נוספים, לא רציתי להשתתף".
לעומת זאת, “אורחים מטורפים" כן הוקרן פה. בחיים לא אשכח את היום שבהמלצת אחי, אבא שלי ואני נסענו לראות אותו בקולנוע דיזנגוף. מה שכן, העיבוד האמריקאי שלו היה פחות מוצלח.
“נכון, זה היה פספוס, כי האמריקאים לא שמרו על הדנ"א של הסרט המקורי, והרסו אותו. הם תמיד עושים את זה. הם מוצאים סרטים מעניינים ואז קונים את הזכויות בהרבה כסף, אבל בוגדים ברוח שלהם ומוציאים את העוקץ. אף פעם לא הבנתי את העניין הזה – למה לבזבז ככה כסף? למה לקנות ממישהו רעיון אם אתם לא מאמינים בו?".
