"אני לא יודעת למה זה מגיע לי. עשיתי דבר טבעי, ספורט, לא בשביל פרס ישראל", כך, בהומור ההונגרי שלה, הגיבה בראיון לפני שמונה שנים אגנס קלטי, מי שהייתה הספורטאית היהודייה הגדולה והמעוטרת ביותר בתבל, עם היוודע דבר זכייתה המאוחרת בפרס ישראל בספורט, ועתה הלכה לעולמה שבוע לפני יום הולדתה ה-104.
"כל מה שרציתי זה להתעמל ולאמן", הוסיפה. "פרסים זה בריא, אתה חושב? ואילו אני אהבתי את האוויר הטוב והיפה. אהבתי את הטבע, גם אהבתי לזוז ולראות עולם. מדליות לא היו במחשבות שלי. בטח לא איזה פרס…"
"לא זוכרת כלום, העיקר שאני קיימת", אמרה וצחקה אגדת הספורט, שבמאזנה היה הנתון המדהים של זכייה בעשר מדליות אולימפיות. "אני צעירה בגופי, אבל לא במוחי", ציינה ואגב כך הדגימה הנפת רגל שצעירות בהרבה ממנה אינן מעזות לעשות.
היא נולדה ב-21' כאגנס קליין בבודפשט, בירת הונגריה, שבבית-חולים שם סיימה את חייה, לאחר שבנה, רפי בירו, העביר אותה אליו. "אני נראית יפה, כמו צעירה?", שאלה ונדרכה לספר את סיפור-חייה.
קלטי, בתו של בעל בית-חרושת לנקניקים בבירה ההונגרית וטיפוס ספורטיבי למדי, המריאה אל התהילה על כנפי המוזיקה. "הכי אהבתי מוזיקה", סיפרה. "הביאו לי צ'לו, אבל היה לי קשה לנגן עליו, כי הוא היה גדול מדי. אז מצאו לי צ'לו יותר קטן ואני ניגנתי וניגנתי עד שהמורה שלי, אנטל פריש, אמר – 'אגי, זה לא טוב לשבת תמיד עם הצ'לו, תלכי להתעמל' וישר הלכתי למכבי בודפשט".
היא המשיכה לנגן עד שהעיסוק בהתעמלות דחק אצלה הצידה את הנגינה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כדי להינצל מהרדיפות נגד היהודים, היא נאלצה להינשא בנישואים פיקטיביים וזמניים לספורטאי הונגרי. כשהחל הכיבוש הגרמני, אימצה לעצמה את השם יוהאס פירושקה והייתה משרתת בכפר וגם עבדה בבית-חרושת לפצצות.
קלטי עברה תקופת בלהות. אביה וקרובי-משפחה אחרים נספו באושוויץ, בעוד אמה ואחותה היו בין ניצולי ולנברג. "יצאתי מהמלחמה כולי עור ועצמות", העידה קלטי, שהסתערה מחדש על אימוני ההתעמלות. ב-46' קרה הבלתי ייאמן. בגיל 25, שבו רבות מהמתעמלות כבר מתרפקות בגעגועים על זכרונות העבר, הוכתרה קלטי לראשונה כאלופת הונגריה במקבילים מדורגים והחלה בהכנות לאולימפיאדת לונדון 48', אך מחמת פציעה באחד התרגילים היא לבסוף לא הגיעה אליה.
אז אירע הפלא. קלטי לא ויתרה. ב-51', בגיל 31, המופלג לגבי מתעמלות, היא יצאה לאולימפיאדת הלסינקי 52' והפתיעה כשיצאה משם עם שלל של שתי מדליות ארד ומדליית כסף בקרב-רב קבוצתי. והדובדבן שעל הקצפת? – מדליית זהב בתרגיל הקרקע!
אם מישהי אחרת הייתה בוחרת לפרוש בשיא, לא כן קלטי. בשלהי 56', כשכבר החל להתלקח המרד ההונגרי נגד הסובייטים, היא הרחיקה עד אוסטרליה, שם, באולימפיאדת מלבורן, היא הדהימה את עולם הספורט, כשהועטרה בארבע מדליות זהב ובשתי מדליות כסף.
אבל הדרמה לא תמה. קלטי גמרה אומר לערוק למערב ונשארה בארץ הקנגורו, שם ביקשה מקלט מדיני. מי יודע לאן הייתה מתגלגלת מאוסטרליה אלמלא צו-קריאה שהגיע אליה מישראל. היה זה זולטן דיקשטיין, מאמנה לשעבר בהונגריה, שבינתיים עלה ארצה והזמין אותה להופעת-ראווה בנעילת המכבייה החמישית, בקיץ 57'. קלטי באה הנה מצוידת בקורה ובמקבילים, זכתה בתשואות הקהל הנלהב – והחליטה להישאר כאן לתמיד.
קלטי, בעלת הסמכה מבודפשט להוראת חינוך גופני, התמנתה כמאמנת נבחרת הנשים של ישראל בהתעמלות. עם זאת היא החלה להורות במכון וינגייט ונישאה לראובן שופט, רוברט בירו בעבר, אף הוא מורה לחינוך גופני, יליד הונגריה.
היא יצאה עם נבחרת של שלוש מתעמלות לאולימפיאדת רומא 60', שם הוכתרה שש שנים קודם לכן כאלופת העולם במקבילים מדורגים. קלטי התמודדה עם תנאים לא סבירים. כבר בראיון שערכתי עמה באביב 66' קבלה האגדה: "חוץ ממחסור בתחרויות בינלאומיות, יש כאן מחסור באולמות ובמכשירים ואם יש כבר אולם, אז עם רצפת אבן".
"לא ידעו איך לקלוט אותה בארץ", סיפרה מתעמלת העבר, רלי בן-יהודה. "במידה מרובה אני ומשפחתי קלטנו אותה. לכל הארץ הייתי לוקחת אותה על-גבי הווספה שלי. זה היה הפרייבט של האלופה האולימפית הדגולה".
לקלטי לא היו נכדים. בנה הבכור, דני, איש ענף הפרסום, עבר לסידני שבאוסטרליה לאחר נישואיו להונגרייה לא יהודייה. בנה, רפי, הרווק המושבע, עוסק באופנה באירופה ולאחר שאמו רכשה למענו דירה בבודפשט, היא מצאה את עצמה עוברת אליו.
אגנס קלטי ידעה שמה שהיה כבר לא ישוב. "ההתעמלות כיום יותר חלשה מאשר הייתה בזמני", אמרה אז, מאוכזבת. "זהו ספורט מאוד קשה שבשבילו צריך הרבה זמן, כוח ורצון. אבל היום עושים הכל בשביל הכסף. מה שעשיתי בעבר בהתעמלות, מחזיק אותי עד עכשיו".
