"זו בדיוק הסיבה שהעברנו את הרפורמה בקולנוע – כדי לוודא שהמשאבים הציבוריים יופנו ליצירות שמדברות לקהל הישראלי, ולא לתעשייה שעושה קריירה מהכפשת המדינה בפסטיבלים זרים", במילים אלה ניסה שר התרבות והספורט מיקי זוהר לחפור פירצה שתצדיק את המהפכה ההרסנית שמקדם בשעות אלה בתעשיית הקולנוע הישראלית. התגובה הזו מגיעה רגעים ספורים לאחר שהסרט הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת" זכה הלילה (בין ראשון לשני) בפרס האוסקר המכובד על הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר.
את הסרט, שצולם לאורך חמש שנים, ביימו קולקטיב ישראלי־פלסטיני (יובל אברהם, באסל אדרה, רחל שור וחמדאן בלאל), המתעד את שגרת החיים במסאפר יטא בדרום הר חברון תחת הרשויות הישראליות. מלבד הפרס הנחשק שהוענק אמש, "אין ארץ אחרת" קטף שורה של פרסים מכובדים לפני כן וביניהם את פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין האחרון.
אך נקודת האש המרכזית כאן היא האופן בו השר מתקומם כנגד יצירה שמבקשת לגעת, לבקר ולהאיר עוולות שמתרחשות במדינה כפי שיצירה עצמאית יכולה לעשות, ומשתמש ברגע מכובד זה כנקודת פירצה שתשמש אותו לקדם את הרפורמה הדורסנית כנגד תעשיית הקולנוע המתפוררת ומלאת היוצרים והיוצרות המוכשרים לאין שיעור שמנסה להרים את ראשה מתחת לפני המים.
דרכי פעולה אלה של משרד התרבות והספורט מנסות הלכה למעשה להחזיר אחורה את תעשיית הקולנוע הישראלית לימים בהם הקולנוע שימש ככלי תעמולה פשטני שלא הותיר מרחב שיאפשר למדיום הקולנועי ולמאפייני היצירה הישראלית לרקום עור וגידים.
נזכיר – למרות שסרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, גם בתקופת היישוב וגם לאחר מכן בימי ראשית המדינה. באותה תקופה התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות.
יובל אברהם עם פסלון האוסקר. קרדיט: ללא (צילום :ללא)
למרות ששנות ה-50 הביאו עמן התפתחות מסוימת כשהוקמו אולפני קולנוע ישראלים בהם "אולפני גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" ואף התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי שהביא ליצירה הישראלית החשובה "גבעה 24 אינה עונה" (1955), בסוף שנות החמישים עדיין לא עמדה על רגליה תעשיית קולנוע ישראלית של ממש ובלב המוקד המסרים שהועברו בסרטים שנוצרו באותה התקופה היו מסרים ציוניים אחידים ופשטניים.
הכוונה של זוהר להפוך את הקולנוע הישראלי ליותר מסחרי על פניו טובה. אבל זה לא יכול לבוא על חשבון אמנות המדיום. הקולנוע צמא וניזון מפריזמה רחבה של דעות ועשייה יצירתית ולא רק ככלי בידור בסינמה סיטי. כמובן שצריך תעשייה עובדת שתפרנס את האנשים שעובדים בה אבל זה לא יכול לבוא על חשבון סרטי תעודה, סרטים עצמאיים, סרטי סטודנטים ועוד תחומים שבעצם בונים את עתיד הקולנוע הישראלי.
קשה להביט באופן ישיר, במיוחד בתקופה זו, ביצירות נוקבות – אבל אל לנו להסיט את המבט ולנצל מעמד כה מכובד על מנת להצדיק את הרכבת הדוהרת והמסוכנת ששמה רפורמת הקולנוע של זוהר לכיוון הרסני עבור המדיום שעומד בלב המשאב החשוב ביותר במדינה. חבל ששר התרבות והספורט תוקע מקלות בגלגלים ליצירה שמעניקה תהודה כל כך משמעותית לתעשיית הקולנוע בארץ, גם אם היא נוגעת בבטן הרכה של המדינה.
