העניין עם עיתון, שבין המועד שאני כותב את המילים האלה לבין הרגע שהן מגיעות אל עיניכם ביום שישי על נייר, עובר ים זמן. בדרך כלל זה לא נורא, אבל עכשיו, עם המתקפה האיראנית, זאת בעיה, כי אני כותב ביום שני בבוקר, ואיני יודע אם עד שזה יודפס בכלל אהיה בחיים, ביתי יעמוד על תילו, עירי תהיה כשהיתה או תילי חורבות. לא יודע כלום. האם תקפו? האם קיבלו בחזרה על הראש השטוח שלהם? האם יכולנו להם או שהם יכלו לנו?
והאמת, אני לא במתח. אני שומע אנשים סביבי כל הזמן שואלים – נו, מתי? ואיך יהיה? ומה יקרה? ואיני מתפתה לרדת במורד החור השחור הזה של החרדות והדאגות. ברור לי שאנחנו במציאות שאין בה ביטחון, ואין בה יציבות, ועולמנו מאותגר בכל רגע מכיוון אחר, ואני מאמין שככה בדיוק זה צריך להיות כעת. אני לא מדמיין מה יקרה ברגע הבא, מחר, מחרתיים. אני נותן לחיים להראות לי את הדרך, מקשיב היטב למה שהקיום מבקש לומר לי.
ומה שאני שומע מהקיום היא בקשה פשוטה – להיות באחדות. קודם כל באחדות פנימית. בתוכי. שהשכל שלי והרגשות שלי והדיבור שלי והעשייה שלי יהיו באחדות. לא לתת למחשבות לערבב את הרגשות, ולהשפיע על הדיבור שייצא מפוזר ותוקפני, ועל העשייה שתהיה בהולה ומפוזרת.
להיות אסוּף. ולצפות על המציאות בעין טובה, לראות את הטוב באנשים ולא לחפש בהם את הרע. לא לנסות לייצא את הפחד הפנימי שלי לפחד מכל מי שאומר משהו שלא בדיוק מתיישב לי עם מה שאני חושב. להיות באחדות עם כל אזרחי ישראל. לאו דווקא בהסכמה מלאה, ממש לא, אבל להבין שחילוקי הדעות ילובנו אחר כך, באופן תרבותי, ועכשיו זה לא הזמן להתכתש. זה מה שאני חושב ביני לביני, וזה נותן לי שלווה.
ומה שעוד מרגיע אותי זאת הידיעה שננצח. כי האיראנים המחורעים האלה – אין אמת במאבקם. הם נלחמים על דמיונות מהעבר, הם ממשיכים להיאבק באחיהם הסונים על רצח שקרה לפני 1,300 שנה ומשתמשים בנו כאמצעי לנצח. אבל הם יפסידו, ולא רק שיפסידו אלא גם ישלמו לנו פיצויים על כל החיים שאיבדנו, וכל הנזק הכלכלי שגרמו, כמו הגרמנים בשעתם עם הסכם השילומים. ומהכסף שלהם נבנה את ארצנו טוב יותר, שיסתכלו וימותו מקנאה. כך יהיה. אולי. ואם חטפתי טיל לראש במתקפה, קראו את הקטע הזה בהלוויה.
חירם
האזנתי לנאומו של ברק חירם. חשבתי לי – נאום נאה שכזה. הנה לך איש צבא שמדבר גם על ערכים, על שורשים, מציג חזון מעבר לתוכניות טקטיות ואסטרטגיות. חשבתי לי – אשריך עם ישראל שיש לך מפקדים כאלה, הנוסכים בלוחמים גם השראה שאינה קריאות עידוד חלולות, אלא הכוונה להתבונן בעבר שלנו, בעתיד, במורשת, ומהם לשאוב כוח.
ובעודי חושב את כל המחשבות האלה אני מבין שיש רבים מאוד, בטח בקבוצת האוכלוסייה שאני משתייך אליה, חילונים ליברליים, שרואים בנאום פגיעה חמורה, עוד הוכחה שהמשיחיים משתלטים על המדינה, דוחפים את העבר שלהם לכל מקום, מבטלים את תרבות המערב ומשליטים במקומה שיח אמוני קיצוני.
מודה, פיתחתי אלרגיה לכל מי שקורא לכל חובש כיפה "משיחי". יוצאת לי מין חררה כזאת על כל הגוף, ועד שאיני מאבק את עצמי בטלק משובח זה לא עובר. וחשבתי לי – איזו אומללות לראות בדברים מרוממים שכאלה איום, לחשוב שאדם מיוחד ועז נפש שכזה הוא אויב. כמה עצוב לי על כל אלה שלא מסוגלים להתמקד בטוב, וכל הזמן מסיחים דעתם אל מה שנדמה להם כאיום, כפגיעה, כחוסר דיוק.
וכן, יכול להיות שברק חירם, שם שאני קרוע עליו ביותר, לא דייק. ייתכן שהיה יכול להתבטא אחרת על התרבות הישראלית העכשווית, שוחרת התענוגים, החיה מהרגע להרגע, מקווה לאקזיט מהיר, ייתכן שגם הוא היה צריך להביט בעין טובה יותר על ההוויה הישראלית שהצליחה לייצר בתוך ערימת הזבל שבה אנו חיים ערוגה של פרחי נוי יפים, אבל אני חושב שמה שהאיש התכוון הוא שעל פני השטח כך היה נדמה לנו שאנו חיים, אבל בבוא רגע מבחן כל הטוב הקדמוני שבנו ייצא בבת אחת, ואפילו אם לא למדנו על עברנו מספיק, ולא היינו קשורים לתורתנו כלל – כשהגיע רגע המבחן הכל יצא החוצה, כמו זית שרק כאשר לוחצים אותו יוצא ממנו שמן טהור ומאיר את העולם כולו.
וחוץ מכל זה, שבעתי מסערות רשת על מה שמישהו אמר. העולם מתפורר לנגד עינינו, ואנחנו רבים על מילים. מילים זה חשוב, העולם נברא במילים, אבל כעת יש דברים חשובים יותר. המערב קורס, הכלכלה העולמית מתפוררת, האימפריה הבריטית נופלת, מאיימים על חיינו משבע רוחות שמיים, ויש רק ארבע. אז יאללה, שכל אחד יגיד מה שהוא חושב.אם הוא בעד עם ישראל – זכאי. להתרכז במה שחשוב, שלא נפגוש שוב מחנות ריכוז.
תשעה באב
הנה הוא בא שוב, תשעה באב, החג של הדתיים. אצלנו, בבית האתיאיסטי שבו גדלתי, מעולם לא ציינו אותו, לא צמו, לא דיברו על לקחיו, לא למדו עליו בבית הספר כי חופש גדול, וחבל. והשנה הוא מתייצב לו עם הפרצוף הזה של "אמרתי לכם", ועם מזוודת הלקחים שלא לקחנו, מציע לנו את מרכולתו שוב, אולי נתרצה הפעם.
אנחנו יודעים לדקלם "שנאת חינם", אבל מה זאת בכלל שנאת חינם? יש שנאה שאינה חינם. היא מוצדקת והכרחית. אני שונא את סינוואר בצדק, ושנאתי אליו שומרת עלי. נכון שניתן עקרונית גם לאהוב את האויב הכי קשה, אבל זו רמה גבוהה, במסלול צדיקים גמורים.
שנאת חינם היא, בעיניי, שנאה שאני בעצם שונא את עצמי ומנסה לפלוט אותה מתוכי על ידי שנאה למישהו אחר על לא עוול בכפו, או עוול קטן. אני מגדיל את העוול שלו כדי שאוכל ממש לשנוא אותו ולא את מעשיו, לבטל אותו כפי שאני מבטל את עצמי בתוך ליבי. נדמה לי שאם אשנא אותו בכל הכוח, משהו מאי־הקבלה שלי את עצמי יתרכך.
כשאני שונא זולת על זוּטֵי דברים, אני מרגיש לרגע טוב לגבי עצמי, שהנה הוא כזה נחות ואני לעומתו יודע את האמת, ויש הקלה רגעית. הבעיה היא שכשאני מביט במראה בארבע עיניים, אני יודע שאני מחרטט, ושום דבר לא התקדם בשנאתי את עצמי. רק הפצתי עוד מהתדר הזה בעולם, וגם חטפתי איבה בתמורה, מה שגורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר בלי להודות בזה.
במקום לחפש את הזולת כל הזמן כדי לשנוא אותו, כדאי להתחיל בלראות שהוא לעיתים טועה כפי שאני טועה. האדם הוא יצור טועה. אין לשנוא את הטעות, לא שלי ולא שלו, אלא לחמול עליה. לחבק אותה, ולהתקדם. שנאה רק גורמת לטעויות להתבצר ולשכפל את עצמן. לא?
בכלל, מה שבחינם, אני לא קונה. יש תמיד מלכודת בדברים שמקבלים חינם, והתשלום עליהם גבוה. אז לא ללכת שולל אחרי ההבטחה של שנאת החינם שהנה באה ההקלה, הגאולה, הפתרון. לא. מה שנולד משנאה לא יניב אהבה.
ולעניין הצום – למי שלא צם אני מציע צום סלולרי, כדי שהיום הזה לא יעבור סתם. פשוט, לא פותחים את הטלפון כל היום לצריכת תוכן, רק הודעות הכרחיות. זה מנקה את הנשמה, ומחזיר לשורש, ועושה מחשבות נעימות. תנסו. עובד כמעט כמו שק אפר על הראש.
avrigilad@gmail.com
