אני אמא לילדה מקסימה בת 7. היא עושה לי הרבה נחת, תלמידה טובה שמצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי בלימודים. אבל יש לה בעיה אחת: בכל פעם שהיא מבקשת ממני משהו, היא דורשת שהוא יגיע אליה באותו הרגע. לצורך העניין, היא נמצאת בחדרה וקוראת לי בצרחות כאילו קרה משהו, ואומרת לי “זה דחוף”. כשאני מגיעה, אני מבינה שזה לא כל כך דחוף, ולא מבינה למה היא מגיבה בעוצמה כזו. זה מגיע לרמות שהיא בוכה וצורחת אם אני לא מגיעה אליה באותו רגע, וזה פשוט לא נעים. מה דעתך?
“או שאנחנו אומרים לעצמנו: הילדה לא יודעת לדחות סיפוקים, ואנחנו לא נותנים לה מענה באותה שנייה, או שאנחנו אומרים שזה התנהגותי. זאת אומרת, שזו התנהגות שנרכשה עם הזמן. שמתישהו הילדה למדה, וזה תמיד לא מודע, איך להפעיל אותך מהר, בעוצמה גבוהה, וכשזה לא קורה, היא מתעצבנת שזה לא קורה בזמן. כך או כך, בשני המקרים האלה – אם הילדה לא מסוגלת לווסת את עצמה, או שהיא עושה את זה כמניפולציה, התפקיד שלנו הוא ללמד אותה להתאפק. שכן, בחיים האלה בהרבה מאוד מצבים היא לא תיענה באופן מיידי, במהירות שהיא רוצה ובעוצמות שהיא רוצה, ולכן התפקיד שלנו הוא להכין אותה גם למצבים האלה. איך היא תלמד? לא בדיבורים ובשיחות – אנחנו לא לומדים מתוך ספרים. למידה על החיים האישיים שלנו מגיעה רק בעקבות חוויות. ההתנהגות שלה צריכה לא להיענות כמו שהיא הייתה רוצה. לצורך העניין, אם את במטבח והיא בחדר, ופתאום היא תצרח ותדרוש שתבואי אליה מיד, את תגידי לה שאת שומעת אותה ושהיא יכולה לבוא אלייך. היא תצרח והיא תצווח כי היא רוצה אותך שם, אבל רק ככה היא תלמד. אני מציעה לך לא להיענות לה – כמובן, לא להתעלם, אבל גם לא לבוא אליה באופן מיידי. הביאי בחשבון שזה ייקח זמן – את מפירה את ההסכם שלכן. יש ביניכן הסכם לא כתוב, שאומר שהיא קוראת לך ואת מגיעה מיד, לא משנה מה”.
אני אמא לשתי בנות מתוקות בנות 4 ו־5 וחצי. הן קרובות בגיל, ממש כמו אחיות תאומות, ובדרך כלל מתנהגות כמו חברות ממש טובות. בחודשים האחרונים שמתי לב שמתחילה להיווצר הרבה קנאה בבית, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. למשל, אם אחת מקבלת מתנה, השנייה לא תמיד רוצה לחלוק אותה. איך אני יכולה להחזיר את האווירה הטובה ביניהן?
“חשוב לי לציין שקנאה היא רגש לגיטימי לחלוטין, ולכן ההורים צריכים לתת לרגש הזה מקום בדיוק כפי שנותנים לאהבה, לכעס, לשנאה, לתסכול ולכבוד. חשוב לזכור שזה רגש קיים, שיכול להיות זרז להתקדמות, לעשייה ולהצלחה. תביני, קצת תחרות זה לא נורא. תני לגיטימיות לדבר הזה, תני לזה את המקום הראוי לו. כשאנחנו עוסקות בקנאה, אנחנו מחנכות, ותפקידנו ללמד את הבנות לחיות עם הרגש. אני לא רוצה ולא אצליח למנוע את הקנאה, ולכן הילדות צריכות ללמוד לבלוע את הרוק ולהמשיך בחיים. אתן לך דוגמה: נניח שלאחת מהבנות שלך יש שיער ארוך, ולשנייה יש שיער קצוץ. קנית חבילת גומיות לשיער והבאת אותה רק לילדה עם השיער הארוך – הרי לשנייה אין צורך בגומיות. באה הקטנה ותוהה למה לא קנית לה גם. ‘אין לך מה לעשות עם גומיות’, תסבירי לה, ‘אבל אם אראה סיכות יפות, אקנה לך’. הילדות צריכות לדעת שקונים מה שצריכים, ולא מה שרוצים – וזה המקום של האיזון בחיים שלהן. אני מציעה שתיקחי את בנותייך לשיחה ותאמרי כך: ‘לפעמים אני קונה משהו לאחת, ואז השנייה מתלוננת שהיא לא קיבלה גם. החל מהיום, כשתשאלו אותי למה האחת קיבלה והשנייה לא, אחבק אתכן. זה הכל. לא אסביר ולא אתנצל’. בנוסף, ברגע שהן רבות ביניהן, והמריבה מגיעה עד אלייך – זכרי שאת צריכה להיות מהאו”ם, לא להתערב ולתפוס צד, אלא להגיד להן בביטחון שאת סומכת עליהן שיסתדרו. הן אחיות נהדרות, שיודעות להסתדר, אז בואי ניתן להן לעשות את זה לבד, בלי שנתערב".
עריכה: עדן בן ארי