הפרשייה האחרונה סביב השימוש בבינה מלאכותית לשיפור המבטא של אדריאן ברודי בסרט "הברוטליסט" היא רק קצה הקרחון של מהפכה שקטה המתחוללת בעולם התרבות. בעוד הדיון הציבורי מתמקד בשאלות על אותנטיות ושקיפות, מתחת לפני השטח מתרחש שינוי עמוק באופן שבו אנחנו יוצרים וצורכים אמנות.
בתעשיית המוסיקה, למשל, כבר התרגלנו לשימוש נרחב בתוכנות Auto-Tune לתיקון שירה ("הפוטושופ של עולם המוסיקה"). אבל כעת אנחנו עדים לתופעות מורכבות יותר: הקלטות היסטוריות משוחזרות ומשופרות באמצעות AI, קולות של אמנים מתים "מוחזרים לחיים" בדואטים חדשים, ואפילו יצירת שירים חדשים בסגנונם של אמנים ותיקים. בישראל, ההדים מהחייאת קולו של זוהר ארגוב עדיין מהדהדים בשיח הציבורי.
בעולם האמנות הפלסטית, אמנים משלבים כלי AI ליצירת עבודות חדשניות, אך מתמודדים עם שאלות על זכויות יוצרים ומקוריות. מוזיאונים מתחילים להתלבט האם להציג יצירות שנוצרו בשיתוף AI, וכיצד לתייג אותן. בתיאטרון, במאים מתנסים בשימוש ב AI לכתיבת דיאלוגים ופיתוח דמויות, תוך שהם מנסים לשמור על הניצוץ האנושי שמאפיין את האמנות הבימתית.
מעבר לשאלות האתיות, מתעוררות גם שאלות מעשיות: האם שחקן שהמבטא שלו "שופר" באמצעות AI ראוי לפרס על משחק? האם סופר שנעזר ב AI לכתיבת ספרו צריך לציין זאת? והאם הקהל באמת אכפת לו, כל עוד התוצאה הסופית מרגשת ומשכנעת?
התשובות לשאלות אלו מורכבות ומשתנות. בעוד חלק מהיוצרים רואים ב-AI איום על האותנטיות של היצירה, אחרים מזהים בו הזדמנות להרחיב את גבולות היצירה האנושית. מה שברור הוא שהטכנולוגיה הזו כאן כדי להישאר, והאתגר האמיתי הוא למצוא את הדרך לשלב אותה באופן שיעשיר את עולם התרבות מבלי לאבד את המהות האנושית שבבסיסו.
בסופו של דבר, אולי השאלה החשובה ביותר אינה האם להשתמש ב-AI, אלא כיצד לעשות זאת באופן שישרת את היצירה האנושית ולא יחליף אותה. האתגר הוא למצוא את האיזון העדין בין חדשנות טכנולוגית לבין שימור האותנטיות והרגש שרק בני אדם יכולים להביא ליצירה האמנותית.
הכותב הינו איש תרבות ורוח, בעלים של הוצאת הספרים ביתן מבית 'זמורה-ביתן-מודן'
