בית הספר "ברנקו וייס אנה פרנק" פונה בתחילת המלחמה ממשכנו בקיבוץ סאסא באזור הר מירון, ובחודש האחרון תלמידיו הועברו למבנים יבילים זמניים בקיבוץ רביד. היבילים ממקומים בצורת ריבוע ובמרכזם חלקת דשא שמשמשת את התלמידים בשיעורי ספורט. "אני זוכר שביקשתי שיהיו רשתות לכדור-עף", מספר נועם קאופמן, תלמיד כיתה י"א בבית הספר. "החיסרון העיקרי הוא שכשיש גשם אין איפה לשבת כי הכול רטוב".
בית הספר מונה 330 תלמידים ו-53 אנשי צוות ביניהם עובדי ארגון יח"ד (תוכנית של משרד החינוך בשביל תלמידים מפונים). אנשי הצוות מספרים כי מספר התלמידים צומצם משמעותית בעקבות הפינוי. בשנה שעברה הוא פוצל לשלושה מוקדים: בית הספר למפונים בפורייה, צפת וינוח ג'ת ובתחילת השנה אוחד בקיבוץ רביד. מוקדי הלמידה בצפת וינוח ג'ת היו בלעדיים לבית הספר, והמוקד בפורייה כלל תלמידים מפונים מכלל בתי הספר בצפון.
חלקת הדשא במתחם הזמני בקיבוץ רביד משמשת את התלמידים בשיעורי ספורט. קאופמן: "ביקשתי שיהיו רשתות כדור-עף" (צילום: דוד טברסקי)
למרות הקשיים שכרוכים בפינוי, מורים ותלמידים ששוחחו עם 'דבר' אומרים שהנוכחות בבית הספר כמעט מלאה. קאופמן מספר: "כשהיינו בבית ספר בפורייה המורים כל הזמן דאגו לנו. מבחינתי היינו כל הזמן 'אנה פרנק'. גם שהיינו יחד וגם בנפרד". חברו לכיתה נורי שץ-גריבא מחזק את דבריו: "אני אוהב את האופן שמלמדים אותנו, את צוות המורים שחלקו מהקיבוץ. אין שאלה, זה פשוט בית הספר שלי".
התלמידים מגיעים ממקומות מגוונים, החל מקיבוצים ומהמושבים בסביבת בית הספר ועד תלמידים מרחבי הצפון, שלא מצאו את מקומם בבתי ספר גדולים יותר וזקוקים למסגרת תומכת יותר. בבית הספר לומדים יהודים, ערבים ודרוזים. באחת הפינות הונח עץ חג המולד לצד חנוכייה.
קיבוץ רביד, שחבריו הם חלק מתנועת דרור ישראל, ממוקם סמוך לצומת גולני ופועל כקיבוץ מחנכים באזור הצפון. בשטח הקיבוץ פועלים התיכון החברתי 'דרור גליל', המכינה הקדם צבאית 'יפתח', מרכז סמינרים, מטעים חינוכיים ועוד. מתחילת השנה הקיבוץ מהווה אכסניה לבית הספר אנה פרנק ולתלמידי תיכון אזורי עמק החולה. בהנהלת אנה פרנק וברשת ברנקו וייס ביקשו להודות לקיבוץ על אירוח בית הספר.
שיעור שפה: פלאפונים בצד, אווירה נינוחה
עשרים דקות לפני תום שיעור שפה בכיתה ח'2, מחנכת הכיתה והמורה לשפה דניאלה לנדסמן (44) החזירה את המבחנים הראשונים לשנת הלימודים. התלמידים היו נרגשים, וקולות של אכזבה והקלה נשמעו מכל עבר. לנדסמן ריכזה את התלמידים ומרגיעה: "המבחן הוא דרך בה אנחנו יכולים ללמוד ולהשתפר. יש טעויות שחוזרות על עצמן, וזה מראה לי על מה אני צריכה לשים דגש בכיתה. לכל אחד יש נושא שעליו לחזק באופן אישי, אבל זו כל המשמעות של המבחן".
בשיעור שררה אווירה נינוחה. רובו הוקדש לתרגול נושאים שונים בשפה, בטקסטים על חג חנוכה. התלמידים עבדו באופן עצמאי או בזוגות, והרימו את ידם כאשר הזדקקו לעזרה. האווירה היא אווירת עבודה. התלמידים שוקדים על הטקסטים ושואלים זה את זה או בחלל שאלות. הפלאפונים מונחים על שולחנה של לנדסמן, אך הגישה אליהם אינה אסורה לחלוטין: אחת התלמידות קמה, מסתכלת לכמה שניות על הפלאפון שלה וחוזרת למקומה.
האווירה נינוחה בשיעור שפה בכיתה ח'2. הפלאפונים מונחים על שולחנה של המחנכת לנדסמן, אך הגישה אליהם אינה אסורה (צילום: דוד טברסקי)
על אחד הקירות הודבקו דפים צבעוניים עם היגדים שכתבו התלמידים אחד על השני במסגרת פעילות חנוכה. לנדסמן מספרת כי נדהמה לגלות את הקלות בה התלמידים יודעים לומר דברים חיוביים זה על זה: "יום אחרי הפעילות, התלמידים ביקשו לצבוע את הדפים ואחד התלמידים הציע שנתלה אותם בכיתה. אני עדיין רואה תלמידים ניגשים לקולאז' להסתכל מה כתבו עליהם". לנדסמן מציינת כי בהמשך אמור להגיע ציוד נוסף לקישוט הכיתה: "כדי שזו תהיה הכיתה שלנו ממש".
"בית הספר אינו פינת ליטוף, הלמידה מחזקת את החוסן"
זו שנתה הרביעית בהוראה בבית הספר של לנדסמן, תושבת קיבוץ איילת השחר ואימא לשלושה ילדים. "שנים רבות עבדתי בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ", היא מספרת, "איילת השחר לא פונה בזמן המלחמה, אבל קיבלנו את כל הבומים והכטב"מים. לא נחסך מאיתנו מהבחינה הזאת".
בשנת הלימודים הקודמת, לנדסמן חינכה חלק מתלמידי שכבה ח' הנוכחית בבית הספר למפונים בפורייה. היא מצביעה על ההפרדה בין אנשי צוות בית הספר בשנה שעברה במוקדים שונים כמאתגר עבורה: "הסיפור הוא לא של קשרים עם מורות חדשות, כי אני מתחברת מהר לאנשים סביבי. האתגר נטוע בהרגלי עבודה שונים ובעומק בגישות חינוכיות שונות. אז כן, התגעגעתי לצוות".
דניאלה לנדסמן (מימין) מחנכת כיתה ח'2 ונועה קוגמן, מנהלת חטיבת הביניים: "התאהבתי בצוות ובאנשים, 'אנה פרנק' הוא הבית" (צילום: דוד טברסקי)
נועה קוגמן (44) מנהלת חטיבת הביניים זו השנה הרביעית, מחזקת את דברי לנדסמן ואת משמעות צוות בית הספר: "ההוכחה הכי טובה לחוזקו של הצוות, היא שרק מורה אחת עזבה את צוות בית הספר משנה שעברה". קוגמן, תושבת נהריה ואם לשלושה, מעידה כי הצוות מהווה גורם מרכזי בבחירתה להישאר בבית הספר זה 11 שנים: "התאהבתי בצוות. התאהבתי באנשים. 'ברנקו וייס אנה פרנק' הוא הבית".
תחושותיה של לנדסמן קשורות לתפיסה הניהולית של קוגמן: "לתלמידים טוב, אם למורים שלהם טוב. והטוב של הצוות טמון ביכולת שלהם ליצור ולהיפגש יחד. המחסור בצוות הורגש היטב בשנה שעברה – המפגשים שלנו, השיחה הקטנה בבוקר".
דפנה גרשוני כהן, מנהלת בית הספר "אנה פרנק" בקיבוץ סאסא, במתחם הזמני בקיבוץ רביד. "שיקום הצפון עובר דרך שיקום מערכות החינוך" (צילום: דוד טברסקי)
"שיקום הצפון עובר דרך שיקום מערכות החינוך", אומרת דפנה גרשוני כהן (39), מנהלת בית הספר "ברנקו וייס אנה פרנק" שבגליל. "למרות שהרבה יותר הגיוני לארגן מחדש בקיץ ולפתוח בשנת הלימודים הבאה, זו השליחות הלאומית שלנו לחזור לצפון".
מנהלת בית הספר גרשוני גם כן מדגישה את חשיבות הצוות החינוכי: "אני יכולה להתראיין, אבל שהצוות יהיה בקדמת הבמה". גרשוני כהן היא בוגרת בית הספר. לתפקיד היא נכנסה בקיץ האחרון: "אחרי 12 שנים שגרתי בדרום התקשרו אליי וביקשו שאני אבוא, אז באתי. זה היה מעבר מורכב. בכל זאת, יש לי שלושה ילדים צעירים יחסית, שניים ביסודי ואחת בגן, ועדיין הרגשתי שזה הכי מדויק בחיים האלה".
"בפורייה הכרתי חברים חדשים ולא פנוי ללמידה"
המרואיינים מספרים כי בתקופה שבה פוצלו תלמידי בית הספר והצוות במוקדים שונים, הלמידה לא הייתה מספקת. "בפורייה אפשר לומר שהלמידה הייתה קצת 'שכונה'", מספר קאופמן, "המורים, אולי בגלל שהם חשבו שזה זמני, לא ממש לימדו ואני – הכרתי חברים חדשים, ולא הייתי פנוי ללמידה". לנדסמן, שלימדה גם היא בפורייה, מסכימה עם קאופמן: "התלמידים התעניינו מאוד בחבריהם החדשים ממקומות אחרים, כמו קריית שמונה". קוגמן, שניהלה את המרחב הלמידה בינוח ג'ת, אומרת כי תלמידים הגיעו, הייתה למידה, "אבל זה לא בית ספר".
בתחילת שנת הלימודים, תלמידי בית הספר למדו במרכז הסמינרים של קיבוץ רביד. בשל כך שלא יכל להכיל את כולם, חלק מהשיעורים התקיימו באופן היברידי. קאופמן מתאר כי זה מזכיר את הלמידה בתקופת הקורונה: "גרתי אז בכפר נופש בקיבוץ האון, והאינטרנט לא טוב. כל החברים רוצים ללכת לכינרת, אז היה קל יותר לא להיכנס לשיעורים".
תלמידי בית הספר המפונה "אנה פרנק" במתחם הזמני בקיבוץ רביד. "הלמידה מחזקת את החוסן" (צילום: דוד טברסקי)
מנהלת חטיבת הביניים קוגמן מוסיפה: "היו אלו ימים מורכבים. חלק מהתלמידים שלנו גרים על קו העימות. אני מתגוררת בנהריה. קרה לא פעם שעצרנו שיעור כי התפנינו למרחב מוגן, ולאחר מכן המשכנו בשיעור כאילו כלום לא קרה. יחד עם זאת, השיעורים האלו הרגישו כמו אי של שפיות בתוך כל המציאות הזאת".
הלימודים במגמות השונות לאורך כל התקופה היו מאתגרים גם הם. מגמת ביולוגיה היא המגמה המשותפת של קאופמן ושץ-גריבא, וברוב התקופה הלמידה התנהלה מרחוק. שניהם ציינו כי היה קושי להתרכז וללמוד את החומר. בימים אחרי המפגש, תישלח מגמת התיאטרון למכון ויצמן להשלמות מעשיות.
בשתי המגמות האחרות של כל אחד מהם, תיאטרון ומוזיקה, המצב נראה שונה. שץ-גריבא הלומד במגמת מוזיקה, למד במרכז המוזיקה בעמק הירדן: "חברים שלי נסעו שעה וחצי בשביל לנגן קצת". במבנה הזמני יש חדרון של מוזיקה. ואילו לקאופמן התמזל מזלו והמורה לתיאטרון לימדה במרחב בו הוא למד – פורייה: "למעשה, נוצר פער עם שאר תלמידי המגמה מהמרחבים האחרים".
בבית הספר לומדים יהודים, ערבים ודרוזים. באחת הפינות במתחם יש עץ חג המולד לצד חנוכייה (צילום: דוד טברסקי)
גם הימים הראשונים בבית הספר החלופי לווו בחשש. לדברי קוגמן: "זמן ההסעה הוא זמן מתוח. יש מחשבה לא פוסקת – האם הנסיעה תעבור בשלום והילדים לא יצטרכו לשכב בצידי הכביש? ובכלל יש הבנה גדולה שהמציאות משפיעה על הילדים. בשבוע שעבר היה אירוע חינוכי ותוך כדי שיחת בירור הילד בוכה. את מבינה שעומד מאחורי זה משהו אחר – געגוע הביתה, או סתם בוקר קשה של מציאות חיינו".
קוגמן וגרשוני כהן מסכימות שלצד ההכלה, הדרישה מהתלמידים ללמוד עומדת בעינה. "אנחנו מפעילים הרבה תוכניות של חוסן ופועל צוות של יח"ד, שהלוואי שימשיכו איתנו בשנת הלימודים הבאה", אומרת גרשוני כהן, "ועדיין, בית הספר אינו פינת ליטוף ויש פה אמירה חד משמעית שהלמידה מחזקת את החוסן של התלמידים".
קאופמן ושץ-גריבא אומנם מפונים רשמית מקיבוץ ברעם, אבל קאופמן מספר כי חזר לקיבוץ ביחד עם אביו: "אבא שלי חזר כבר לפני בגלל העבודה, והבנתי שבכל מקרה אם זה מקיבוץ האון או אם זה מקיבוץ ברעם זו נסיעה של שעה, אז העדפתי ללמוד מהבית. אמא שלי ואחותי נשארו בקיבוץ האון, כי אמא שלי מצאה עבודה באזור ואחותי עדיין מפחדת".
קצת כמו בסאסא, אבל לא
שץ-גריבא גר יחד עם משפחתו ביישוב כפר חנניה: "מדי פעם אנחנו עולים לסדר את הבית, אבל אין דיבור על מתי נחזור". שניהם חניכים בתנועת הנוער 'השומר הצעיר' ואומרים כי היא סייעה להם רבות בשנה הנוכחית. הם עתידים לצאת למסע לפולין של התנועה, וקאופמן אף הדריך השנה חניכים מהקיבוץ.
לנדסמן וקוגמן, כמו גרשוני כהן, מעוניינות לחזור עוד השנה לבית הספר. "הפגיעה בבית הספר היא מינורית יחסית", אומרת גרשוני כהן, "חלונות שבורים ובלאי שנוצר מחוסר נוכחות פיזית של שנה. ועדיין, אי אפשר ללמוד שם. ההערכה שלי היא שנוכל לחזור תוך חודשיים מהרגע שיתחיל השיפוץ". לדברי לנדסמן, "בית הספר הזמני נמצא בטבע, קצת כמו בסאסא. אבל זה לא הבית".
