הנשיא הרצוג צודק. לדבריו, "אנחנו רואים לאחרונה פרשות שבהן יש תהיות על שחיקה אפשרית של זכויות אדם". כדוגמה הוא מציין הארכת מעצרים עד לתום ההליכים "ביד קלה על ההדק". ואכן, החלטות שהתקבלו לאחרונה במערכת אכיפת החוק מעוררות חשש שאנו כבר גולשים במדרון החלקלק.
חשוב לתת לאמירה זו את ההבלטה הראויה לה: נשיא המדינה, האיש הממלכתי מכולם, האדם ש"מואשם" כפשרן בלתי נלאה, בחר להציף טענה על כך שמוסדות אכיפת החוק של מדינת ישראל שוב אינם מקפידים על זכויות האדם כנדרש. הוא אף גער בפקולטות למשפטים על שאינן מרימות את קולן בנושא ואני מבקש להסכים לדבריו, ולהיענות לקריאתו.
מושכל יסוד: נאשם שטרם הורשע זכאי לחזקת חפות ולכן אין להענישו באמצעות מעצר עד תום ההליכים. בכל זאת פוגעים בחירותו של אדם, גם לפני שהורשע, אם שחרורו עלול לסכן את ביטחון הציבור או המדינה או כשהוא עלול לשבש מהלכי משפט או להימלט. לשיפוטכם שתי דוגמאות ליישום בעייתי של כלל בסיסי זה:
ארבעה מפגינים פעלו בטיפשות מסוכנת כשירו זיקוקים לכיוון ביתו של ראש הממשלה. הם שיתפו פעולה באופן מלא בחקירתם והביעו חרטה על המעשה. גם אם תתקבל העמדה שמדובר במעשה טרור, כנטען בכתב האישום, האם שחרורם לבתיהם עד שיוכרע הדין מציב סכנה כלשהי לביטחון המדינה או הציבור? נראה שיש החורשים על גבם של הארבעה כדי להוכיח משהו שאיננו קשור לנאשמים עצמם. ובדרך, נרמסות זכויות האדם שלהם.
מתעורר חשש שהזילות בזכויות אדם מצאה את דרכה אפילו אל בית המשפט העליון. בעניינו של המילואימניק, המכונה "הנגד", נידונה שאלת מעצרו עד תום ההליכים. על-פי כתב האישום, הנגד העביר ידיעות סודיות שלא במסגרת ההרשאות המקובלות לאלי פלדשטיין, שאינו בעל סיווג ביטחוני מתאים. בכך, פעל לכאורה, באופן שעלול לפגוע בביטחון המדינה ולסכן חיי אדם. כנגזר מכך הואשם במסירת ידיעה סודית, שיבוש הליכי משפט, וגניבה על-ידי מורשה.
בית משפט השלום, ולאחר ערעור של הפרקליטות גם בית המשפט המחוזי, השיבו בשלילה. הפרקליטות לא ויתרה וביקשה רשות ערעור נוספת (עניין נדיר כשלעצמו) לבית המשפט העליון, אשר קיבל את עמדתה וקבע כי השחרור עלול לסכן את ביטחון המדינה.
קשה להלום תוצאה זו: הנגד מודה בעובדות. ברור לו שפעל בקלות דעת בלתי ראויה. בעתיד יקבע בית המשפט האם מעשהו היה מלווה במחשבה פלילית. אבל כבר עתה נקבעו העובדות הבאות: זו הפעם היחידה שהוא נכשל במסירה אסורה של מידע. הוא אזרח נורמטיבי ללא עבר פלילי. הוא תרם למדינה. אין להעלות על הדעת שהייתה לו כוונה לפגוע במדינה, שהרי אפילו כתב האישום אינו מייחס לו כוונה כזו (בניגוד לנטען נגד פלדשטיין).
מדוע, אם כן, לא שוחרר? השופט קובע שקיימת הסתברות ש"אינה זניחה, ובוודאי אינה אפסית" שהוא יעשה שוב שימוש אסור במידע שאצור במוחו. אכן, לעולם אין הסתברות אפסית שאדם יעשה מעשה כלשהו, אך האם זו הצדקה מספקת לכליאה ארוכה ללא הרשעה? קשה לדמיין מצב שבו ההסתברות לפגיעה במדינה תהיה נמוכה יותר מהמקרה הנוכחי. ובכל מקרה, הרי ניתן להטיל עליו מגבלות נכבדות – מעצר בית, איסור יצירת קשר עם מי מהמעורבים, איסור גישה לאינטרנט וכו' – שיסכלו אפילו את הקצה הלא סביר של המסוכנות. מדוע הסב בית המשפט את עיניו מניתוח פשוט כל כך? אם במקרה הנוכחי של שילוב נסיבות מקל מאין כמותו מופעל המכשיר הקשה של מעצר עד תום ההליכים, איזו תקווה יש לשאר העצורים?
שתי הדוגמאות "כואבות" לשתי קבוצות שונות בחברה הישראלית, וחבל. בעולם מתוקן, שמאלנים היו אמורים לצעוק גם את צעקת הנגד, וימנים היו אמורים לזעוק גם את זעקת עצורי קיסריה. ההגנה על זכויות האדם חייבת להיות "עיוורת" לעמדות פוליטיות. כך נהג נשיא המדינה, ויש להודות לו על כך.
ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
