ענן של עצב נח ביום ראשון על רחובות ירושלים, זאת מתוקף העובדה שהם היו ריקים כמעט.
מוקדי פקקים שבימי שגרה יכולים להוציא את האדם מדעתו היו משוחררים וזורמים כנהר. צירים ראשיים היו פתוחים לרווחה והתנועה הדלילה נעה בהם מנומנמת. התקשיתי להסתיר את שמחתי מכך שהמוסך היה ריק ותורי הגיע כמעט מייד.
כמה שעות קודם לכן קמו תושבי המדינה לידיעה, ולפיה צה"ל פעל לפנות בוקר בלבנון והצליח להנחית מכת מנע שבזכותה נמנע מטח טילים רחב היקף למרכז הארץ.
ההודעה הזו, כשלעצמה, אמורה היתה לנסוך ביטחון בלבבות, שלא לומר להוציא את התושבים למעגלי ריקוד ברחובות. אלא שלידיעה נלוו שתיים נוספות: האחת בדבר כוננות ואיסור התקהלות בצפון, והשנייה, חמורה ממנה, היתה ידיעה על ביטול כמה וכמה טיסות שנועדו לשעות הבוקר. ידיעות כאלה הקשורות בתקופה ועוד בימים שבהם ישראלים רבים מצויים בדרכם לחו"ל או בחזרה – השפעתן רבה מאוד.
עודי עושה דרכי בכבישים הריקים עלתה במוחי השאלה: למה בעצם? מדוע זה נמנעים תושבי ירושלים לצאת מבתיהם בבוקר זה? נכון שהלבבות כבדים והצפון מאוים והיום עתידים להגיע לקבורה ארבעה גיבורים קדושים שנפלו בעזה והפחד גדול, ואני לא דן אף אחד ולא שופט אף אחד, אבל למה צריך לתת לאויב המנוול, השקרן והטיפש הזה גם את המתנה הזו?
זו לא שאלה חדשה או מקורית, וגם התשובות לה פשוטות וידועות. אין באמת דרך להודיע על איסור רחצה בחופים והתקהלות של יותר מ־30 איש ועדיין לשמור על שגרת חיים במרחק 70 קילומטר משם. פחד קולקטיבי הוא פחד קולקטיבי וגם דיכאון קולקטיבי הוא כזה.
ובכל זאת, הדבר היחיד שכן אפשר לעשות הוא במישור האישי. זה בא לידי ביטוי בכל תא משפחתי, בכל חדר בעבודה וגם בתוך נפשו של האזרח עצמו. חיים שם, בכפיפה אחת, כל מיני טיפוסים. סביר מאוד שביניהם יש גם את סוכני הכאוס והפאניקה שהימים האלה הם שמן רקח בעצמות חרדותיהם הקיומיות.
לא רק שאיני דן אותם, כל שאני רוצה הוא לחבק אותם ולומר להם שאני מבין אותם. אנחנו מכירים אותם היטב. אנחנו חיים איתם ואוהבים איתם. בימי מגפת הקורונה חיבקנו אותם מבעד למסכות ולכפפות הגומי והרחנו מהם את צחנת האלכוג'ל, ובראשית ימי המלחמה קיבלנו מהם הרצאות על קורות עץ המחזיקות בדלתות ממ"ד אף שבכלל אין להם ממ"ד בבית.
אין באמת דרך להודיע על איסור רחצה בחופים והתקהלות של יותר מ־30 איש ועדיין לשמור על שגרת חיים במרחק 70 קילומטר משם. פחד קולקטיבי הוא פחד קולקטיבי וגם דיכאון קולקטיבי הוא כזה
הם טובים ואהובים, ובכל זאת – להתרחק. להשתיק בחן. לדחוק הצידה. את מרכז הזירה המשפחתית והחברתית והאישית צריכים לתפוס סוכני הרגעה. אנשים העסוקים בעבודתם. אנשים עם חוש הומור. אנשים המכורים לתחביבים. אנשים של אוכל. מסיחי דעת מקצועיים. על כל אלה מוטלת החובה להפיץ את מזגם וסברם לכל עבר, ועל כל השאר המצווה והחובה להידבק בהם, ולא פחות מכך – להתרחק מן הצד השני, מסוכני האימה, הלחץ וההיסטריה. למלא אחר כל ההוראות, לדבוק באמונה ובתקווה – ולהסיח את הדעת.
יש מספיק אחים ואחיות במעגל הראשון, הסובל ומתענה. בואו נשתדל לעזור להם ולשמור על כל השאר.
