במהלך השיחה הארוכה עם אלי עמיר, אנחנו דנים בספר ההוא ובספר הזה, ומגיעים למסקנה משותפת שבעצם הוא כתב וכותב תמיד על אהבה. בגיל 86 הוא חש שיש בו יותר אהבה וקבלה מאי פעם בעבר, ונכונות לראות את המציאות דווקא בעיניים אופטימיות. לא שהמציאות הזו אינה מכאיבה לו, והוא גם לא שוכח פצעים ישנים, אבל הוא מעדיף להתמקד בזיכרונות הטובים.
בספרו החדש, "והימים לא חלפו" (הוצאת עם עובד), שבמרכזו עומד נורי, הגיבור, ושמהדהד פרק נוסף בזיכרונות חייו של עמיר עצמו – מופיע בין היתר מושא אהבה מפתיע: אום כולת׳ום, הזמרת המצרייה הגדולה. "כוכב המזרח", כפי שכונתה ברחבי העולם הערבי. היא צצה כבר בפסקה הראשונה, בחפלה ירושלמית של קרובים וחברים מעיראק, "מסוממי אום כולת׳ום", כפי שהם מכונים שם, בשמלה זוהרת ובעגילים ענקיים, אוכלת בידיים קובה בורגול ממולאת בצל מטוגן, שקדים וצימוקים ובשר, ומלקקת את אצבעותיה. "אלוהים! איזה כיף זה לחיות", צועק נורי לנוכח החזון הזה, וחבריו, שלא ראו את מה שראו עיניו, מביטים בו בתדהמה.
"מה זה כור ההיתוך? בעצם ביקשו מאנשים לשכוח מאיפה הם באו, וליצור פה משהו חדש. זה כמובן בלבול מוח, מפני שאתה לא יכול להתגרש מעברך, אתה לא יכול להתגרש מאביך, אמך, תרבותם, מוצאם, חלומותיהם, כישרונותיהם. אתה פשוט לא יכול להיות מישהו אחר. זו אמת פשוטה מאוד"
נורי, הילד הרומנטי, החולם, בן דמותו של עמיר, חוזר ומופיע בספריו, נע ונד בין בגדד לירושלים, בין הקיבוץ לעיר, בין מעברה לשיכון, מתאמץ להתערות, ולשם כך להיות התלמיד המצטיין, החייל המצטיין, הסטודנט המבריק והעובד המסור, שנושא את עיניו אל צמרת מקום העבודה. "תמיד הייתי שאפתן", מודה עמיר, במה שקל לזהות בתחנות הקריירה שלו, לפני ולצד הכתיבה. "אבל לא רק כעולה חדש שמחפש את מקומו בארץ חדשה. כבר בעיראק הייתי מאוד אמביציוזי. אני הבן הבכור, ואחריי נולדו עוד שבעה אחים ואחיות, והיה לי ברור מילדות שאני צריך לשמש דוגמה ומופת לאחיי ולאחיותיי, שאני צריך להצליח בחיים כדי שיהיה להם בעקבותיו של מי ללכת".
"דחף לכתוב אותו"
כמו "תרנגול כפרות", ספרו הראשון של עמיר, שראה אור ב־1983 ועסק במפגש של נערים עולים מעיראק עם החברה הקיבוצית שקלטה אותם לתוכה; כמו "מפריח היונים" (משנת 1992), המתאר את חייה המורכבים של משפחה יהודית בבגדד על סף עלייתה ארצה; "נער האופניים" (משנת 2019), שגיבורו, הנער העולה, נאלץ לעזוב את הקיבוץ כדי לסייע למשפחתו המתקשה כלכלית ונפשית בארצה החדשה; ו"מחרוזת ענבר" (משנת 2023) החוזר אל ההגירה וההתמודדות עם התרבות העיראקית שנדחקה וכמעט נמחקה בישראל – כך גם "והימים לא חלפו" הוא ספר אוטוביוגרפי, המצטרף לקודמיו, כמו שכבה חדשה שנחשפה בחפירה ארכיאולוגית נפשית.
אלא שהפעם עמיר לא הניח לעצמו להמתין חמש או שש שנים, אלא חזר לכתוב עוד לפני שספרו הקודם ראה אור. "בגילי אין לי זמן לחכות", הוא אומר. "אני לא רוצה שיבינו מזה שאני מסתובב בתחושה שהסוף קרוב, חלילה, אבל הספר הזה התדפק על ראשי וליבי, ולקח לי הרבה פחות זמן לכתוב אותו".
הרבה יוצרים דווקא אומרים שהעובדה שזמננו תחום – דוחפת אותם לעשייה.
"מה שקורה אצלי זה שהספרים מתחננים לצאת לאור, אז אני משחרר את המושכות וכותב אותם. ׳והימים לא חלפו׳ הוא סוג של סיכום דברים, אז מטבע הדברים היה לי דחוף לכתוב אותו".
אמרנו שאתה כותב תמיד על אהבה, אבל העדשה שלך היא תמיד אוטוביוגרפית.
"אהבה היא עניין שתמיד מופיע בספרים שלי, כי יש בי רעב כזה שאי אפשר להשביע. זה לא שאני לא יכול להמציא או לפנטז סיפור, אבל אני חושב שבארץ של מהגרים, סיפורים אישיים תמיד תופסים את הלב והעין של הקורא. הוא סקרן לדעת מיהם השכנים שלו, מיהם העמיתים שלו בעבודה, מאיפה באו. אני באתי מעיראק, ואנשים סביבי רצו לדעת מה זה, איפה זה, מה היה שם. חצי מהמעברה שאליה הגענו היתה מלאה ברומנים. מה לי ולרומניה? המפגש איתם גרם לי לרצות לדעת, לא יכולתי להתעלם. כשאתה קורא סיפורי חיים, אתה יכול להתקרב לאנשים שהיו רחוקים ממך".
הפוך מתפיסת כור ההיתוך.
"מה זה כור ההיתוך? בעצם ביקשו מאנשים לשכוח מאיפה הם באו, וליצור פה משהו חדש. זה כמובן בלבול מוח, מפני שאתה לא יכול להתגרש מעברך, אתה לא יכול להתגרש מאביך, אמך, תרבותם, מוצאם, חלומותיהם, כישרונותיהם. אתה פשוט לא יכול להיות מישהו אחר. זו אמת פשוטה מאוד".
זיכרונות מבגדד
"אני אספר לך אנקדוטה", הוא אומר כשאני שואלת אם מעולם לא בער בו הצורך לשים את העבר בעבר, ולאמץ זהות חדשה, ישראלית, עם העלייה ארצה. "הלל, בני הצעיר, היה קצין בחיל האוויר. לפני שש או שבע שנים, בתום שירותו הצבאי, הוא נסע לדרום אמריקה לשמונה חודשים. אני מתי מגעגועים. אני בעצמי בן שיצא מבית הוריו בגיל 13 ולא חזר יותר הביתה, והמרחק הזה מהבן שלי היה לי קשה מאוד. כשחזר, חיכיתי לו בשדה התעופה. ההתרגשות היתה גדולה, ופתאום הוא אמר לי ׳אבא, אני רוצה להתוודות בפניך. לא קראתי את ספריך׳. הספרים שלי נכללו בתוכנית הלימודים, אבל בני אמר ׳נבחנתי עליך לפי תקצירים. כשידעתי שאני נוסע להרבה זמן, לקחתי איתי את ׳מפריח היונים׳, דווקא את הספר הכי ארוך שלך, וקראתי אותו פעמיים. עכשיו אני יודע מי אתה, מי היה סבא שלי, מי היתה סבתא שלי, מה זאת הבגדד המחורבנת הזאת שאתה ניקבת לנו את הראש בסיפורים עליה".
"את בן־גוריון ראיתי יום־יום. הבאתי לו ארוחות צהריים שפולה היתה מכינה ברב־סירים, כמו בקיבוץ, ופולה היתה מכריחה אותי לשבת ולשתות תה במטבח שלהם לפני שאצא עם השליחות. את ארוחת הצהריים שלי אכלתי עם יצחק נבון. כזו היתה אז מדינת ישראל"
דיברת עם הילדים שלך הרבה על בגדד?
"לא ממש. לפעמים זרקתי משפט או שניים. הרי בעיני הצברים אנחנו באנו מהאפס, אז לפעמים סיפרתי משהו כדי שיבינו שבאתי ממקום שהיתה בו תרבות, שלא ימשיכו לחשוב שהגעתי מאיזו עיירה נידחת במזרח התיכון המפגר, וכל הדעות הקדומות שקלטו בבית הספר וברחוב. שיידעו שהיתה שם תרבות יהודית במשך אלפיים שנה, שגדולי הרבנים ישבו שם, שהתלמוד הבבלי נכתב שם, וספרות הגאונים וספרות השאלות והתשובות, ושגם אני זכיתי ללמוד שם בבתי ספר ברמה הכי גבוהה – היה לנו מורה לערבית מסעודיה, כי הסעודים נחשבו למי שיש להם ערבית משובחת, ומובן שהמורה לאנגלית היתה בריטית. לא גדלתי באוויר".
עמיר היה בן 13 בלבד כשהגיעה משפחתו לישראל. "המעבר לכאן היה הלם גדול", הוא אומר, "אבל באתי עם זיכרון עצום, וגם הייתי סקרן, שזה יתרון גדול. אבא שלי לקח אותי לטייל לאורכה ולרוחבה של בגדד, שהיא עיר גדולה מאוד, וזכורים לי ממנה רבעים שלמים, פרטי־פרטים של בתים. המוזיקה ששמענו, האוכל שאכלנו, מה שמכרו ברחובות, ההתנכלויות של המוסלמים. חלק גדול מזה נחקק בי, וכל עוד הוריי היו בחיים שאלתי אותם שאלות כדי להשלים את המידע שחסר לי.
"הייתי ילד טוב", הוא ממשיך, "אם יותר לי להעיד על עצמי. גם בעיראק וגם כאן. לא הייתי ילד רחוב והכי אהבתי לקרוא. כמו כן, בבגדד שניים מהדודים שלי היו מורים בבית הספר שבו למדתי, אז לא היתה לי ברירה אלא להיות תלמיד מצטיין. לא אומר לך שלא נהניתי מהלימודים, אבל להיות ילד בכור במשפחה עיראקית זה עול נוראי. זה עונש מאללה. זה הילד שחייב תמיד לעזור למשפחתו, להיות השליח של אבא, לייצג את המשפחה. זה לא קל".
"הלל, בני, אמר לי ׳אבא, אני רוצה להתוודות בפניך, לא קראתי את ספריך. כשנסעתי לקחתי איתי את ׳מפריח היונים׳ וקראתי אותו פעמיים. עכשיו אני יודע מה זאת הבגדד המחורבנת הזאת שאתה ניקבת לנו את הראש בסיפורים עליה'"
משפחתו של עמיר הגיעה בתחילה למעברה. משם הוא נשלח עם "חברת נוער", קבוצה של ילדי חוץ, לקיבוץ משמר העמק. עוד לפני שמלאו לו 17 הוא נקרא לעזוב את הקיבוץ. אביו, שסבל מפגם חמור בראייה, לא יכול היה להמשיך לעבוד, המשפחה עברה להתגורר בכפר עיוורים ליד גדרה, והוא עצמו נשלח לירושלים, להמשיך את לימודיו ב"דעת", בית ספר ערב שפעל בתוככי שוק מחנה יהודה. "אבא אמר לי, מצא לך מקום שבו תוכל להרוויח פת לחם, ומה שתעשה – תזכור שהאחים שלך יעשו אחריך. זה המשפט שרדף אותי כל חיי".
וכך באמת היה?
"כך בדיוק היה. כולם למדו, כולם המשיכו לאוניברסיטה והצליחו כל אחד בדרכו. הפרנסה לא היתה בשפע, אבל ההשכלה היתה מעל לכל".
במזנון הכנסת
את פת הלחם האמורה הוא הוציא בעבודה כשליח על אופניים במשרד ראש הממשלה. לימים, עמיר מילא שורה של תפקידים נכבדים ובהם יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, חבר בצוות ההקמה של משרד הקליטה, מנכ"ל עליית הנוער בסוכנות היהודית וממקימי הקהילה החינוכית בניצנה שליד גבול מצריים; הוא הדליק משואה ביום העצמאות והוענקו לו מגוון תוארי דוקטור לשם כבוד (והוא אפילו הוצע לתפקיד נשיא המדינה). "כבר אז, כנער האופניים", הוא אומר, "ידעתי שיום יבוא ואהיה מנכ"ל, עם השכלה אקדמית, ואשנה דברים בעולם".
מאיפה שאבת את הכוח לחלום חלומות כאלה ולהגשים אותם?
"דרלינג, מעל לכל רציתי שתתאהבי בי. שכולם יתאהבו בי. ואיך זה יקרה? רק אם אני אעשה עוד ועוד ועוד, הבנת? וזה הצליח".
בדרך, כך הוא מספר, הוא נתקל בלא מעט אנשים טובים. אחד מהם היה הסדרן הראשי של הכנסת, שהבחין בנער שנהג להיכנס בצהריים למליאת הכנסת, שישבה אז בבניין "פרומין" בלב ירושלים – ולהאזין לנואמים, כשמחברת מונחת על ברכיו והוא כותב במרץ.
"הייתי גומר את העבודה והולך ישר לכנסת. יושב ומאזין לנאומים של בן־גוריון ובגין ומשה שרת, ומכין שיעורים במרץ", הוא נזכר. "הסדרנים הכירו אותי ונתנו לי להיכנס חופשי. יום אחד זימן אותי הסדרן הראשי, ציגלר שמו, עליו השלום, ושאל אם אני כותב פרוטוקול. אמרתי ׳לא, אין לי איפה להכין שיעורים׳, כי לא היה לי בית. קודם גרתי אצל הדוד שלי, מאיר מועלם, שהיה עורך דין ועורך עיתון עברי בבגדד, ובירושלים גר בדירת עולים קטנטנה של פחות מ־30 מטרים רבועים, שבתוכה הצטופפה כל המשפחה. אני ישנתי שם על מיטה מתקפלת במטבח או במסדרון, וכל הלילה נאלצתי לשמוע את הדוד שלי משתעל בגלל האסתמה שלו. אחר כך שכרתי מיטה במין מקום נורא שכל לילה התחלפו בו הדיירים, ולך תדע את מי תפגוש שם. זה נגע לליבו, והוא פתח בפניי את המזנון של הסדרנים ואמר לי ׳הנה הקפה, הנה הסוכר, אתה מוזמן תמיד, קח לך מה שתרצה, רק תלמד ותצליח".
המפגשים שלו עם פוליטיקאים ואנשי מעשה גדולים, אומר עמיר, היוו לו השראה. "את בן־גוריון, ראש הממשלה דאז, ראיתי יום־יום. הבאתי לו ארוחות צהריים שפולה היתה מכינה לו ברב־סירים כזה, כמו בקיבוץ, ופולה היתה מכריחה אותי לשבת ולשתות תה במטבח שלהם לפני שאצא עם השליחות. את ארוחת הצהריים שלי אכלתי עם יצחק נבון, שהעוזר שלו היה מביא מהשוק חומוס, ודואג למנה גם לי, כי כזו היתה אז מדינת ישראל.
"מנכ"ל משרד ראש הממשלה אז היה טדי קולק הגדול, שעבד בלי סוף וכתב איזה 40-50 מכתבים ביום, ואני השליח הייתי עולה ויורד ממנו, אפשר היה להשתגע מזה. הוא התכתב עם כל העולם. עם מנהיגי מדינות, עם כוכבי קולנוע. רציתי לקרוא את כל מה שהוא כותב, וקראתי לפני שהכנסתי למעטפות ושלחתי. הייתי עושה את השליחויות צ׳יק־צ׳ק ובא לארכיון לחפש עוד דברים מעניינים כאלה. המנהל שלי, דוד זלצמן עליו השלום, ראה שאני מתעניין וביקש ממני לעזור לו לתייק את החומרים של טדי, וזה פתח בפניי אוצר של עלי באבא ממש".
לימים נהיית שווה בין שווים.
"אז יש לי חדשות בשבילך. תמיד הרגשתי שווה בין שווים. ידעתי שאסיים תיכון ואלמד באוניברסיטה ואגיע רחוק. היה לי חבר שהלך לעולמו ממש לפני חודשים ספורים, ברוך גבעתי. גרנו בשתי שכונות עולים שכנות, ושנינו היינו שליחים על אופניים. בוקר אחד יצא במקרה ששנינו הבאנו מכתבים לנשיא האוניברסיטה. עלינו בבניין המנהלה, והלב שלי תקתק בקצב מהיר פי עשרה, מרוב התרגשות. בכניסה לגבעת רם עמדנו והסתכלנו על בנייני הפקולטות. אמרתי לו ׳ברוך, יבוא יום ואנחנו גם נלמד פה׳, והוא אמר לי ׳לא, זה לא בשבילנו זה. זה שלהם, לא שלנו׳. אמרתי לו ׳אתה תראה', וכך היה, הוא נהיה עורך דין ואני למדתי ספרות ערבית ומזרחנות. הגשמנו את החלום".
ומי זה "שלהם"? האשכנזים?
"אלא מי?"
אני שואלת כי אתה מעולם לא ניסית להיות אשכנזי.
"ברור, כי עם השנים הבנתי מי אני, ובטיפשותי גם חשבתי שאני אביא את השלום. שאני אדע לדבר עם הערבים, כי מה האשכנזים שבאו מאירופה יודעים על השכנים שלנו כאן? כלום. ולעומת זאת, אני הכרתי מקרוב את ערביי האזור, והאמנתי שאנשים כמוני, שיודעים את השפה, את המנטליות, שגדלו כאן, כמוהם, יביאו את השלום. זה היה חלום שהיתה בו גם הרבה חוצפה, כי תראי, בסוף את השלום הביא בגין. מזרחי לא היה יכול לעשות את זה, היו רוצחים אותו פה עשר פעמים קודם".
היו לך עם השנים מפגשים רבים בארצות ערב. הרגשת שבאמת יכול להיות כאן שלום יציב לאורך זמן? היום זה נראה רחוק מאוד.
"הרגשתי שכבן ערב, בן האזור הזה, פותחים לי דלתות, אבל ככל שהתקרבתי לעמיתיי בארצות ערב כך התפוגגו האשליות שלי. יש כאן מלחמה עמוקה על קרקעות, על עצמאות, על הזהות הערבית של האזור".
החלום הקיבוצי
במקביל לעבודתו, שהיתה בה מידה לא מעטה של אקטיביזם (הוא היה, למשל, חבר בוועדת ראש הממשלה למען ילדים ונוער במצוקה, והיה נציג ישראל בוועדה למען פליטים ערבים במסגרת הסכמי אוסלו), הוא גם זכה להכיר מקרוב את תרבות עמי האזור – בזכות תרגומי ספריו לערבית. "נודע לי שכאשר ׳מפריח היונים׳ יצא לאור באנגלית, הוא הגיע לידיו של סדאם חוסיין, שהיה פחות או יותר בן גילי. האנגלית שלו לא היתה טובה מספיק, אבל הוא רצה לקרוא מה כותב נער בן דורו על עיראק, וכך הספר תורגם לערבית והופץ בין כל הקצינים הגבוהים שלהם. כך יצא שעזבתי את עיראק בדלת האחורית כמהגר, וחזרתי אליה בדלת הראשית כסופר".
אבל לא היתה לך הזדמנות להגיע לשם ממש.
"לא, לא. יום אחד שאלתי את חבר הנפש שלי שבתאי שביט, שהיה ראש המוסד, אם כדאי לנסות לנסוע לשם, והוא אמר לי ׳שב פה ותכתוב ספרים, ואל תיסע לי לשם כי יהרגו אותך שם'. עם המצרים היה, כמובן, פשוט יותר – סופרים ישראלים נסעו לשם, סופרים מצרים באו לכאן. יצא לי להתארח פעם במפגש עם נגיב מחפוז, שהיה מתקיים אחת לשבוע, ובמסגרתו סופרים צעירים היו מעדכנים אותו – הוא כבר היה עיוור בשלב הזה ולא יכול היה לקרוא בעצמו – בכל החדשות הספרותיות מהעולם. הוצגתי בפניו, וישבנו ושוחחנו במשך שלוש שעות, כשהוא מחזיק לי את היד, והרגשתי שאני בגן עדן. היה במצרים מרכז אקדמי שאנשי רוח ישראלים היו מרצים בו. אלה המפגשים שהיו אמורים להביא שלום, אבל ככל הידוע לי הם כבר לא מתקיימים. היום האווירה עכורה, לצערי הרב".
אתה מתגעגע לבגדד?
"מאוד, אבל אני מתגעגע פי כמה למשמר העמק. תראי, אני מתגעגע לבגדד שכבר איננה, לרבעים היהודיים שלה, שנהרסו כבר בהפיכה הראשונה שם. על בית הקברות היהודי הענק וקבר האחים של פרעות הפרהוד – הקימו רבי־קומות. הכל נהרס עד היסוד ופינה מקום לבניינים מודרניים גבוהים. משמר העמק, לעומת זאת, כל הזמן בליבי. אני מתגעגע קודם כל לאיש הענק עמנואל לין, ראש שבט הלינים, הגדול והמפואר של הקיבוץ. הוא הקים את ענף הזבל האורגני, שהפך את גללי בעלי החיים לדשן שהפרה את האדמה ואת כל הצמחים שגדלו בה. אותי שלחו לעבוד איתו. אהבתי את זה נורא. אהבתי את הקיבוץ, ואני אוהב אותו עד היום".
כתבת לא מעט גם על קשיי התאקלמות בקיבוץ.
"היו קשיים, אבל אני מרגיש שהיה לי מזל גדול שהגעתי לשם. אני חושב שאיימנו על הזהות שלהם. הגענו, חבורה של ילדים מהמעברה, והילדים שלהם ראו בנו ׳ערבושים׳ מארץ ערבית, ולא קיבלו אותנו. הרי אותם גידלו כבני אלים, הדור הראשון, הפרי הראשון של הארץ הזו. לימים הבנתי שהם פשוט הרגישו מאוימים, הם לא הבינו מי אנחנו ולא יכלו להתייחס אלינו כאל שווים. את משמר העמק הקימו האבות המייסדים של המדינה, ממש, האנשים שבנו את המדינה שלנו, ואני זכיתי לצקת מים על ידיהם. אבא שלי בא פעם לבקר במשמר העמק, לבוש בחליפה ועניבה ומגבעת כמו המפרי בוגרט. כך הוא התלבש בבגדד וכך התלבש גם פה, ואני הסתובבתי איתו ברחבי הקיבוץ כמו תרנגול גאה. אחרי ששוטט שם בכל מקום הוא אמר לי ׳בני, תלמד מאלה. הם אנשים בעלי ערכים׳. הוא היה מאושר שהבן שלו שם".
לא התפתית להישאר שם ולהיות חקלאי?
"אם לא היו צריכים אותי בבית, שאבוא לעזור בפרנסה, הייתי נשאר בקיבוץ. אהבתי את אורח החיים הזה מאוד, זה התאים לי. אני זוכר את עצמי הולך בשבילי הקיבוץ מוקסם מכך שהקימו מקום נפלא כזה בעמק שהיה כולו ביצות ויתושים, וחמישה כפרים ערביים שכל הזמן תקפו וירו על משמר העמק.
"הייתי בלב־ליבו של יישוב חלוצי שסימל את המהפכה הציונית, את שינוי האדם היהודי, וכל המילים הבומבסטיות האלה שהאמנתי בהן. הבנתי מה זה להיות חלוץ, מה זה ללכת לפני המחנה, להיות אידיאליסט. באתי מעיר ענקית, עיר בירה מלאה במנעמיה של עיר בירה, מלאה בכוח ובפיתויים, למקום קטנטן, והלכתי שבי אחרי התעוזה והבראשיתיות שלהם. בגיל 14 כבר נתנו לי לנהוג בטרקטור ולצאת לשדה, חבוש בכובע ומרכיב משקפי טייסים, וזה היה דבר אדיר מבחינתי. כל הזמן שאלתי את עצמי אם אנחנו, היהודים מבגדד, היינו מסוגלים למעשה חלוצי כזה, ולצערי היה לי ספק".
יש החמצה בזה שלא נשארת?
"הייתי נשאר ברצון בפלחה, אבל המשפחה שלי היתה בקטמון ו׳ אז, בשכונת עוני נוראה, ואבי לא היה מסוגל לעבוד. המשפחה היתה זקוקה לי ולאחים שלי, שהיו קטנים ממני, וגם הם יצאו לעבוד כשליחים על אופניים ולמדו בערב. החלפתי את החלום הקיבוצי בחלום האוניברסיטאי, ובמקום לגדל ירקות כתבתי רומנים, וזו יומרה גדולה לא פחות".
"התרנגול נדחף קודם"
"תרנגול כפרות", ספרו הראשון, ראה אור לראשונה כשעמיר היה בן 46. "הרבה שנים חשבתי שכתיבה היא מעשה שיש בו יותר מדי שוויץ, ואני לא שוויצר", הוא אומר כשאני שואלת לגבי הגיל. "בכלל, התכוונתי לכתוב רק ספר אחד, את ׳מפריח היונים׳, רומן שישמר את הזיכרונות של המשפחה שלי מבגדד. התחלתי לכתוב, והתרנגול, ׳תרנגול כפרות׳, נדחף קודם, היו לו כנפיים חזקות אז הוא סילק מדרכו את היונים. כך מצאתי את עצמי כותב קודם כל על הקיבוץ, על המאבקים להיקלט בו, ספר ישראלי שפתח לי את הדלת אל לב הקוראים. ההצלחה חיזקה את הביטחון העצמי שלי, ואמרתי לעצמי שאני מסוגל לכתוב עוד רומנים, ושהקהל בשל עכשיו לקרוא גם על עיראק. מלבד שמעון בלס, סמי מיכאל ואנוכי, איש לא סיפר להם עד אז על מקומות כאלה".
"בטיפשותי חשבתי שאני אביא את השלום. שאני אדע לדבר עם הערבים, כי מה האשכנזים יודעים על השכנים שלנו כאן? כלום. זה היה חלום שהיתה בו גם הרבה חוצפה, כי תראי, בסוף את השלום הביא בגין. מזרחי לא היה יכול לעשות את זה, היו רוצחים אותו פה עשר פעמים קודם"
עמיר מגדיר את עצמו כ"סוג של ספוג", אדם שכל חוויה שהוא עובר נאצרת בתוכו ומוצאת את דרכה מאוחר יותר אל הכתיבה. כך הוא יודע לשחזר את מכת הגעגוע שחש כשהגיע בטיולית לקיבוץ וראה את עצי הדקל של עמק יזרעאל, ולרגע חשב שאולי חזר הביתה, אל גדות החידקל; או את האופן שבו הערבית העיראקית בשוק בירושלים היתה מציפה אותו ואת אמו, שאותה נהג לקחת לשם כדי שתשמע את שפתה, בנוסטלגיה.
"בכל מקום שאליו אני הולך, אני אוסף את הצבעים והמנהגים והקולות הזרים שאני שומע, ובתוכם אני גם מחפש את מה שמוכר לי, את מה שדומה. זה מה שעזר לי להפוך לסופר, אבל יותר מזה, זה עזר לי להפוך לישראלי".
עמיר נולד בשם פואד אליאס נאסח חלסצ'י, ושינוי השם, הוא אומר, לא הגיע ביוזמתו. "זה שם שקשה מאוד לבטא ועוד יותר קשה לכתוב. בכל מקום שאליו הגעתי מצאתי שכותבים אותי בגרסה אחרת, וזה היה דבר מביך. יום אחד האחיות שלי, שהיו תלמידות בתיכון, עשו שביתה בבית והכריזו שמוכרחים לשנות את השם. אמרתי טוב, אבל רק אם אבא מסכים. באתי אליו ואמרתי לו ׳באבא, אתה שומע את הבנות שלך?׳ והוא אמר ׳כן, תחליפו, אבל אני נשאר חלסצ׳י".
איך הגעת מחלסצ׳י לעמיר?
"זה סיפור. ׳עמיר׳ הוא שמה של חברת הנוער שלי במשמר העמק. אני נתתי לה את השם, ככה: ע׳ זה עיראקים, מ׳ זה מנחם, המדריך, י׳ על שם יוכבד המטפלת, ור׳ זו רבקה, המדריכה. היו שלושה ערבים שבהם חיפשנו שם ואני נתתי לחבר׳ה להתברבר. זה אמר ׳שקד׳, זה אמר ׳אור׳, ואני חיכיתי שיתעייפו ואז הכרזתי ׳עמיר׳, והסברתי על שום מה. ׳עמיר׳ זו הרי גם חבילה של שיבולים, אגד של תבואה, ואז כולנו דיברנו על חברה מלוכדת ומאוחדת וכל הקשקושים האלה של השומר הצעיר, אז השם התאים והם פרצו במחיאות כפיים עד לב השמיים. כשהגיע הזמן להחליף שם משפחה אמרתי לעצמי, למה להתייגע? עמיר זה שם יפה, ישראלי, ויש לי קשר עמוק אליו, אז קדימה הפועל".
הגדרת את "והימים לא חלפו" כסוג של סיכום. נדמה שנורי, הגיבור שהוא כמעט אתה, יותר מפוכח מאשר בספריך הקודמים.
"כן ולא. הוא יודע שהוא צריך לשלם מחיר כדי להתערות בארץ הזאת, אבל בליבו מחובר כולו לתרבות שממנה הוא בא, והוא נשאר רומנטיקן. גם אני נשארתי רומנטיקן, כמו שהייתי כל חיי. בגיל 10 אבא לקח אותי ל׳הוטל׳, אולם ענק, שבו הופיעו מיטב הזמרות ורקדניות הבטן של המזרח התיכון. הוא פתח לי את העולם הזה והיה מסביר לי מי כל אחת מהן, מהם השירים שלהן. ישבתי שם באוזניים ובעיניים פעורות. גם אמא שלי היתה חובבת מושבעת של השירה הערבית, כך שהייתי מוקף בזה ולא יכולתי שלא להתאהב. שוב ושוב התאהבתי, ואני חושב שההתאהבויות האלה חיזקו אותי, נתנו לי מקלט בכל פעם שהחיים היו קשים. והיו לי הרי חיים קשים. הכל עשיתי בשתי ידיי. אני חושב שהצלחתי כי היסודות שלי היו טובים, כי קיבלתי אהבה גדולה מאבא שלי".
רק מאבא?
"גם מהדוד שלי, ובסופו של דבר אפילו מאמא שלי. בהתחלה היא אמרה שהקיבוץ הוציא אותי לשמד. היא היתה דתייה, ואני התרחקתי מן הדת. סביב זה היה קונפליקט גדול. היה לי מאוד חשוב לשמור על כבודה של אמי, אז נמנעתי מלהילחם בה, אבל לא היה לי קל, ועברו שנים עד שהיא קיבלה אותי כמו שאני וחזרה להפגין כלפי אהבה".
אתה שקוע כבר בכתיבת הספר הבא?
"אני מגשש את הדרך לכתיבה של רומן חדש, אבל אני גם מרגיש שאני זקוק למנוחה. המצב שלנו כאן מקשה גם הוא, אבל אני בטוח שנעבור את זה".
איך?
"פשוט כי אין לנו ברירה. הזכרתי קודם את טדי קולק, אז תשמעי עוד משהו בקשר אליו: יום אחד שאלתי את מנהלת הלשכה שלו, שוש פידלר, מה לדעתה דוחף את טדי. היא קמה, הובילה אותי אל תוך החדר ואמרה לקולק: ׳אליהו רוצה לשאול אותך שאלה׳. אחרי שהסדרתי את הנשימה – כי הוא היה בעיניי חצי אלוהים, וקפאתי במקום ממש – שאלתי, והוא נאלם. שתק. הוא לא ציפה לשאלה כזאת. הוא אמר לי ׳אין לנו זמן, אין לנו זמן׳. לימים, כשטדי היה בן 86, בגיל שבו אני היום, הוא נהג להזמין אותי בכל פעם שהיה לו אורח – אייזיק שטרן או פרנק סינטרה – שצריך היה להרשים אותם בסיפורי הצלחה ישראליים, כי מה יותר מייצג את ישראל היפה מנער ממעברה שהגיע להיות מנכ"ל עליית הנוער וסופר? ולטדי היתה אותה אנרגיה כמו שהיתה לו 40 שנה קודם לכן, ושוב שאלתי אותו מה דוחף אותו ושוב הוא ענה ׳אין לנו זמן, אין לנו זמן, צריכים לשמור על המדינה חיה וקיימת׳. אני חושב עליו ואני בטוח שכמו שעברנו קשיים בעבר, נעבור גם את התקופה הנוראה הזו".
אתה בטוח?
"דרלינג, בת כמה את? את לא חושבת שהגיע הזמן שתתבגרי? עם הגיל מגיע גם הביטחון שגם דברים איומים סופם לחלוף".
