דיוויד דה ברויאן, תושב הולנד, כתב טור דעה לאחר הפרעות האנטישמיות שהתקיימו באמסטרדם. בטור הוא מספר איך בתור מי שגדל בהולנד – אותו לא הפתיעו האירועים ההאלימים: "רבים המומים, תוהים כיצד זה יכול לקרות בהולנד. בעיניי, תדהמתם היא המדהימה".
הבושה הזו שמביאים האירועים לאמסטרדם – שבה 75 אחוז מיהודי אמסטרדם נספו בשואה, ואשר מתגאה בהיותה עירה של אנה פרנק שלמרות רציחתה, אומצה על ידי העיר כסמל לגישתה הליברלית של סובלנות בתקופה שלאחר המלחמה – לא צריכה להיות מובנת מאליה לאיש. רבים המומים, תוהים כיצד זה יכול לקרות בהולנד. בעיניי, תדהמתם היא המדהימה.
גדלתי בהאג, שם קיימת אנטישמיות אמיתית ונרחבת, מקללות ברחוב ועד איומים פיזיים על ביטחון הקהילה היהודית, שהייתה חלק מחיי היומיום שלנו. כנער צעיר, אני זוכר בבירור כיצד חוליגני הכדורגל של האג – שהתנגדו בחריפות לאיאקס, הקבוצה ה"יהודית" של אמסטרדם – צעדו ברחובות תחת שלט שאמר "אנחנו צדים יהודים". (אכן, במשך כל חיי, אצטדיוני הכדורגל במדינת הולדתי היו מלאים בקריאות מזעזעות כמו "חמאס, חמאס, כל היהודים על גז!" ו"אבא שלי היה בקומנדו, אמא שלי הייתה באס-אס, אנחנו אוהבים לשרוף יהודים, כי יהודים נשרפים הכי טוב").
אבל המשמעותיים ביותר היו אמצעי האבטחה הרבים שהקהילה שלנו נאלצה לנקוט. במבט מלפנים, בית הכנסת בהאג אינו ניתן לזיהוי, שתי דלתות ירוקות עבות מציגות חזית סגורה לרחוב. מאחורי דלתות אלה נמצאות דלתות זכוכית שנפתחות רק לאחר קבלת אישור נוסף. כל החלונות עשויים מזכוכית חסינת כדורים. עמדת משטרה קבועה שומרת על בית הכנסת. באמסטרדם, בית הספר היסודי היהודי מוגן ברמות דיסטופיות אף יותר, מוסתר מאחורי מספר שכבות של דוקרנים ממתכת וגדרות. מבחוץ, המבט אל בית הספר חסום לחלוטין. (אפילו בזמן שאני כותב זאת, אני חש אי נוחות מודעת מלחשוף פרטי אבטחה רגישים כלשהם).
הגנה עצמית הייתה חלק קבוע מהחיים היהודיים. להוביל צעירים למחנה קיץ בפריסלנד הצפונית משמעו להביא צוות אבטחה ייעודי, וכאשר אפשר, לשמור בשקט את העובדה שאלה ילדים יהודים שמתכנסים כאן.
תקיפות אנטישמיות אלימות הפכו לאירועים תכופים יותר ויותר. במאי, סטודנט באוניברסיטת אמסטרדם, בחור צעיר, הותקף על ידי מפגין עם כאפייה, שהיכה אותו בראשו עם קרש עץ. באוגוסט, פסל של אנה פרנק הושחת – בפעם השנייה – עם כתובות גרפיטי אנטי-ישראליות. כיום, הליכה עם כיפה בהולנד היא מעשה הדורש אומץ.
ככל שהמצב החמיר לאורך השנים – מה שהניע חלק, כולל אותי, לעזוב, אחרים להסתגל, ורבים כל כך לדאוג – אחד ההיבטים הכואבים ביותר היה האופן שבו הקהילה היהודית עברה גזלייטינג. החברה ההולנדית חזרה ואמרה לשארית היהודית שלאחר השואה – ולעצמה – ש"לעולם לא עוד" אינה רק הבטחה מוחשית, אלא מושג ליבה של המוסר ההולנדי המודרני. עם זאת, התרבות הדומיננטית של קהילות המהגרים במדינה הוכיחה עצמה כעוינת באופן מובהק לתפיסת עולם זו – וליהודים.
עבור יהדות הולנד, מציאות זו הייתה מורגשת במשך עשורים. ובכל זאת שום דבר – לא פוליטיקאי, לא מדיניות – לא שינה מציאות זו. בעקבות כל התקפה אלימה – וכך כנראה יהיה גם עכשיו – התשובה הפוליטית הייתה מרק פושר של סובסידיות, מרכזי נוער, פורומים לדיאלוג, ביקורים במועדוני קשישים אסלאמיים, ודיאלוג בין-דתי.
לכן לא הפתיע אותי כאשר כלי תקשורת בינלאומיים, כמו האסושייטד פרס והניו יורק טיימס, סיקרו את ההתקפה הנרחבת הזו כאילו הייתה תוצאה מצערת, אך אולי צפויה, של התנהגות האוהדים הישראלים לפני המשחק ובמהלכו, כמו למשל הדיווח על התגרות באוהדי איאקס עם סיסמאות לא ראויות. יתרה מזאת, AP נכתב שההתקפה באה בעקבות דגל פלסטיני ש"הורד מבניין באמסטרדם ביום רביעי", והמתפרעים כעסו כי "הרשויות אסרו על הפגנה פרו-פלסטינית ליד האצטדיון".
הטיימס במקור תלה את ההתקפה בהבדלים בספורט ובהתגרויות, כ"אלימות הקשורה למשחק בין קבוצות הולנדיות וישראליות", ודיווח ש"המתחים בשעות שקדמו לאלימות" נגרמו בחלקם על ידי "אדם אחד [שנשמע] אומר בעברית 'עם ישראל חי', בעוד אחרים צעקו קריאות אנטי-פלסטיניות תוך שימוש בגסויות". (הטיימס כנראה ערך את הדיווח שלו מספר פעמים בחשאי מאז הפרסום).
במילים אחרות, אם כל מה שקראתם היו הדיווחים הראשוניים, הייתם עשויים לחשוב שהישראלים התחילו בזה, או לפחות שזה מגיע להם.
מה שהכתבים והתקשורת לא מצליחים להבין הוא שזו הייתה התקפה על אוהדי כדורגל ישראלים, אך לא כזו שבוצעה על ידי חוליגני כדורגל. קבוצת איאקס עצמה ידידותית ליהודים – אוהדי איאקס מאמסטרדם מכונים בחיבה (ולעתים לא כל כך בחיבה) "סופר יהודים", ואיאקס נתפסת כ"קבוצה היהודית", כך שזה לא היה הגיוני שתומכי איאקס יתקפו יהודים או ישראלים בגלל מוצאם – אפילו אם הם אוהדי קבוצה יריבה.
לא, זה היה פשוט וברור: על פי עדויות של עדים וקורבנות, זו הייתה התקפה של קהילות מהגרים מוסלמיות נגד ישראלים ויהודים. הדבר המדאיג ביותר מכל הוא השינוי שחל באנשים שאמורים להגן עלינו: המשטרה. רק בחודש שעבר, שוטרים הולנדים ציינו שהם לא ירגישו בנוח לשמור על מוסדות יהודיים בשל "התנגדות מוסרית" למלחמת ישראל נגד חמאס בעזה.
בוודאי שהאירוניה האפלה של ההולנדים המסרבים להגן על היהודים במדינתם – אזרחים או מבקרים – לא הייתה אמורה להיות חמקמקה לאיש. אבל נראה שהיא אכן חמקמקה. האם פוגרום ב-2024 יהיה מזעזע מספיק כדי להעיר את אירופה?.
בתוך כך, לפי דיווח של הניו יורק טיימס, אמסטרדם אסרה על הפגנות בסוף השבוע במסגרת צו חירום וגייסה שוטרים נוספים לאחר הפרעות. הצו אסר על עטיית מסכות פנים או כיסויי פנים והגביר את האבטחה במוסדות יהודיים.
