אחרי בחירות 2009 החל שלטונו הארוך של נתניהו. כל מי שלא חשב כמו ביבי, או שניכר בו סממן של אי הסכמה, שלא לדבר על קריאת תיגר, נדחק לקרן זווית. בזה אחר זה הוטלו אל מסלול הדחיקה אחרי מרידור ובני בגין, גם מיכאל איתן, לימור לבנת ועוד רשימה ארוכה. בנט זכה להתעללות פוליטית, כך גם גדעון סער, שנבחר למקום הרביעי בפריימריז בליכוד, ובטעות פוליטית נתניהו לא הציע לו להיות אפילו שר זוטר ודחק אותו החוצה. ביבי לא הרבה להציע כורסאות מעור צבי, בניגוד לשרון, שהציע אותן בנדיבות.
כל תמונה של נתניהו צולמה לצורכי תקשורת, ותמיד הביט סביבו וחיפש את מצלמות הטלוויזיה שיתעדו אותו. בביקורים ממלכתיים, כשהוא סוקר את משמר הכבוד, היה מסתכל תמיד ימינה ושמאלה לוודא שכל המצלמות מכוונות אליו. זה החינוך המקצועי שרכש מהפוליטיקה האמריקאית. כשנקע את רגלו שקובעה בגבס ונאלץ להתנייד בכיסא גלגלים או במקל הליכה, לא היה שום תצלום שלו מגובס. אפילו בהלוויה של יצחק שמיר ז"ל הגיע לפני כולם להר הרצל כדי שלא יראו אותו נכנס כשרגלו מגובסת. את נאומיו היה קורא באותיות גדולות, מספר מילים בעמוד בלבד, כדי שלא יראו אותו אז מצולם עם משקפי ראייה. אין ספק שמדובר באיש תקשורת מהמעלה הראשונה.
אלו שקמו על ביבי ודחקו אותו מכיסא ראש הממשלה, פגעו בו מתוך יצר של נקמנות על שפגע וזלזל בהם. כך היה עם בנט וגדעון סער, שזכו להשמצות מצידו. מילא, אל תכניס אותם לממשלה, אבל למה להעליב אותם, לפגוע ולזלזל בהם?
כל אלה לבסוף קמו על ביבי והוליכו אותו לאופוזיציה יחד עם כל המנדטים של הליכוד. חסידיו צעקו, "ביבי! ביבי!", אך הוא, המנהיג עם היכולות הגדולות כל כך, ראש ממשלה בין הטובים שהיו עד למחדל של ה־7.10.23, מדינאי נערץ בעיני רבים, התעסק בקטנות ובתככים פוליטיים זעירים שפגעו בו ובתדמיתו.
בתקופת הקדנציה של בנט־לפיד, ביבי הפך למנהיג ממורמר, נלחם עד חורמה בתקשורת והיא בו. המעידה שלו כללה את המתנות, שהובילו אותו למשפט פלילי, אחרי שיצא בחסד בסגירת כתב אישום פוטנציאלי נגדו על ידי היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, והלקח לא נלמד. אחרי תיק עמדי, שנסגר על ידי רובינשטיין, ציפיתי מביבי שיהיה זהיר יותר, והצטערתי על כך שהוגש כתב אישום נגדו. ימים יגידו. בעניין המתנות, חלק מהטענות היו שלא ידע כי אשתו עסקה בכך, טענה לגיטימית לחלוטין. ביבי ניסה להשליך הכל על אשתו, גישה משפטית שפוליטיקאים אחרים נקטו בה אף הם במקרים אחרים, ובדרך כלל הצליחו.
בפוליטיקה הישראלית נשים הן מקום מפלט לכאורה של מבצע העבירה. יום אחד נקראתי כעו"ד למשרדו של שר הביטחון אהוד ברק בקריה בתל אביב. באותם ימים נתפסה עובדת זרה ללא רישיון בביתו של ברק. בהיותי מנכ"ל שירות התעסוקה לשעבר ומומחה בתחום, המלצתי לו שלא להגיב בחקירה אלא לומר "לא ידעתי, אשתי טיפלה. אני שר ביטחון שיוצא בשש בבוקר מביתי וחוזר בחצות. אין לי מושג, תשאלו אותה". הזהרתי אותו גם שלא לנסות לערב את פואד בן אליעזר, שהיה אז השר הממונה על רשות ההגירה, וכך הוא עשה ויצא מהפרשה בידיים נקיות. גם ביבי ניסה לאמץ את השיטה. הוא לא ידע. תשאלו את שרה…
ביבי פנה אל סער ואחרים לבל יחברו לשמאל. האם באמת ציפה שסער יחבור אליו לאחר שהוא התעלם ממנו? ומה הוא ציפה שבנט יעשה אחרי שהשפיל אותו בכל דרך? איילת שקד הייתה שנואה בבית נתניהו. כשכיהנה כשרת משפטים, לא צירפו אותה למשלחת רשמית לצרפת במטוס ראש הממשלה, ואילצו אותה לטוס בטיסה מסחרית נפרדת רגילה. ביזו אותה באופן מחפיר בעודה שותקת. כל אלה חיכו לו בפינה, יותר מדי אויבים מרים וקשים הוא הקים עליו, ולאחר מכן בדמעות תנין ביקש מהם שיתוף פעולה.
"ביביזם" מזכיר את ה"פרוניזם" שהיה בארגנטינה, אך ההבדל הוא ששם הייתה אידיאולוגיה, היו מסרים, עקרונות וערכים, ואילו כאן יש תנועה של תומכים ״המתאבדים״ לתמוך בביבי, כאשר התמיכה בו היא המסר העיקרי.
הרבה מים עברו בנהר מהיום שבו עמדתי במצודת זאב ליד מנחם בגין, ביום המהפך, 1977, יום החג של הליכוד, ועד ליום בו הליכוד השתנתה. התנועה הפכה לתנועה של ביבי, כשהוא מוקף סביבו מועמדים לקידום, צייצנים וחנפנים חסרי חוליות, שכל עניינם להתמנות לשרים, וכאשר על אוזנו לוחשים יועצים, שהיחסים ביניהם אינם מן הטובים, וכל אחד לוחש דבר והיפוכו. לצערי, אין ליד ביבי מי שיגיד לו את האמת. הוא לא למד את הלקח עוד מפרשת הקלטת שלא הייתה ולא נבראה.
הליכוד, תנועה לאומית ליברלית שאני וביבי היינו בין החתומים על אמנתה – האות מ (מנע) ולאחריה האות נ (נתניהו), הפכה לתנועה שפחות מקדשת את הערכים הליברליים.
אחרי שביבי הקים את ממשלתו האחרונה לפני עידן בנט כתבתי מאמר, לפיו כל אלה שהוא דרך עליהם, עוד יקומו וינקמו בו, וכך הם עשו. הוא זרק את גנץ וכאשר לא יכול היה להקים ממשלה, חיזר אחריו והיה מוכן לתת לו את ראשות הממשלה כל הקדנציה ללא רוטציה, ובלבד שיישאר. גנץ היה איתו, היה מוכן לרוטציה, מדוע סילק אותו, בייש אותו ופגע בו? אז הוא נותר בלי ראשי סיעות שיתמכו בו. הכישרון העצום שיש לביבי לא תועל באופן נכון, וזו הטרגדיה האישית הגדולה שלו. ביבי הוא ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד מדינאי דגול ונחשב בעולם, ומצד שני פוליטיקאי המעורה בכל התככים של הפוליטיקה הישראלית. מצד אחד ראש ממשלה זהיר ולא נמהר, ומצד שני אישיות בעייתית שלא בוחלת בשום אמצעי למען הישרדות אישית.
בנימין נתניהו הוא מכונת יחסי ציבור משומנת ומתוחזקת. הוא קמפיינר מהטובים בעולם. לא זו בלבד שהוא תוצר של התרבות הפוליטית האמריקאית שהביא עימו לישראל לאחר סיום כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, אלא שהוא גם שילב את אותה תרבות פוליטית־אמריקאית עם ההווי הישראלי בהתאמה לרצונם של מצביעיו ותומכיו.
לנתניהו יש עוזרים ויועצים רבים, אבל הם העוזרים במובן הקלאסי של המילה – נושאי כלים בלבד, שכל אחד ממודר לתחום עזרתו. יועצי תקשורת הם עוזרים המוציאים לפועל את כל רצונותיו, זאת משום שבנימין נתניהו הוא המכלול. הוא יודע מה הוא רוצה, הוא יודע לכוון ליישום רצונותיו, וכל האחרים רק עוזרים לו בכך.
ביבי אינו זקוק ליועץ תקשורת כי הוא התקשורת בהתגלמותה, ואין לו צורך ביועץ אסטרטגי כי הוא קובע כל האסטרטגיה. הוא המכלול של כולם: ארתור פינקלשטיין, טופז לוק, הסוקרים היומיים והמדליפים – כולם ביצעו או מבצעים את הנחיותיו. אם למנחם בגין היה את שלמה נקדימון או אורי פורת, שהיו יועצי תקשורת, אזי אצל נתניהו זהו לא יועץ תקשורת אחד אלא מכונה משומנת של יחסי ציבור, שכל אחד מגלגליה אחראי לתחומו, ויחד הם יוצרים מכונה תקשורתית אדירה.
אכן, בזמנו הייתה תקופה אחרת, אך גם בתקופת הניו־מדיה העכשווית פעלו ראשי ממשלות כמו אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט ואף אחד מהם לא הגיע ברמתו למכונת יחסי הציבור המשומנת והתקשורתית של בנימין נתניהו. כבר הזכרתי כיצד בהיותו במקום ציבורי, עיניו מאתרות מיד היכן ממוקמות המצלמות, וכל תנועה ותזוזה שלו מכוונות אליהן ולא לבן שיחו, שחושב לתומו שהוא בלב השיחה. לא משנה הדבר אם ביבי סוקר משמר כבוד בחו"ל, מסדר צבאי בארץ או את החדר הסגלגל בו הוא יושב עם נשיא ארה"ב – תמיד פניו ומילותיו מופנות למצלמות, לתקשורת.
אל תטעו לחשוב שנתניהו הוא רק מכונה משומנת של יחסי ציבור. הוא נאם 3 פעמים בפני הקונגרס האמריקאי, ובהזמנתו הרביעית, יעלה בהופעותיו על ווינסטון צ'רצ'יל, הדמות הנערצת עליו, שנאם בפני הקונגרס האמריקאי 3 פעמים.
ובכל זאת, מה ההבדל בינו לבין האחרים? אמנם מצד אחד ראש ממשלה זהיר ולא פזיז, נואם בחסד ומייצג את מדינת ישראל בכבוד בפני אומות העולם. לא לחינם הופיעה תמונתו כאיש השנה במגזין TIME תחת הכותרת ״BIBI KING״. מצד שני, בשונה מקודמיו, בנימין נתניהו הוא גם מכונה משומנת של תככים וחדירה לפרטים הקטנים של הפוליטיקה הישראלית. מחד הוא ראש ממשלה ומדינאי, ומאידך הולך כפתי אחר יועצים ועוזרים, שכל אחד ותככיו וכל אחד ומאווייו. כך יוצא שמצד אחד הוא עסוק מול הבית הלבן, דאונינג 10 וארמון האליזה, ומצד שני הוא מתעסק בכל התככים של קומה 13 במצודת זאב. הוא לא יכול להיפרד מזה כי זה חלק ממנו, וברצונו לשלוט גם בסניף הכי קטן של הליכוד אי שם בארץ.
ממשלת בנט הוקמה רק בשל השנאה התהומית של גדעון סער ואיווט ליברמן כלפי בנימין נתניהו. למה? כי לא היה מי שילחש לאוזנו שלא ניתן לדלג על מי שהגיע בפריימריז בליכוד למקום רביעי, ולבחור לשרים מועמדים שהגיעו הרבה מתחתיו. "גידון" ספג, אך ידע להחזיר בשעת הצורך וחבל על כך. גם איווט ליברמן שחינו סר בעיני ביבי הורחק בסופו של יום, והשכיל לבצר מעמדו בקרב עולי רוסיה וחבר המדינות. גם הוא נקם בסופו של יום את נקמתו. ואם בשנאות עסקינן, עולה השאלה האם השנאות הללו הן לנצח? אין פיוס ואין מחילה אחד לשני? ערפאת ורבין לחצו ידיים וכך גם ביבי וערפאת. רק סער וליברמן יוק? האם השנאה לביבי העבירה אותם על דעתם?
בנימין נתניהו הצליח להרכיב את הממשלה ה־37 לא בגלל שרוב הציבור תמך בו או במפלגות שהלכו עימו, אלא בזכות השלומיאליות של המועמד מולו, שבניגוד לביבי לא השכיל לאחד את מחנהו, ובהזיה שאין לה הסבר לגם מנדטים מחבריו לגוש. כולם יכלו לבקר את ביבי על מהלכיו, על הירתמותו לקמפיין בו לא ויתר על אף קול. אפילו כששמע שחלק מחסידי ברסלב שוקלים להחרים את הבחירות, נפגש עם הרב המוביל בארץ בחסידות זו, ואחרי הפגישה כולם יצאו להצביע. הוא ספג ביקורת, התקפות ונאצות ממיטב סל הנאצות של השמאל, אך בסופו של יום את המנדט מהנשיא קיבל ביבי, הוא ולא אחר. הוא שאמרתי, קמפיינר מהטובים בעולם, BIBI KING.
ועדיין עולה השאלה – האם ישכיל לנווט בעצמו ולא ייתן לגחמות שונות שלצידו להוביל? ביבי הוא ראש הממשלה שכיהן יותר שנים מבן גוריון. לבן גוריון הייתה מורשת. מהי מורשתו של ביבי? אז זהו, קדנציה זו של הממשלה ה־37 באה לנסות לקבע את מורשתו, וימים יגידו, כשהצל של 7.10.2023 כאמור מרחף מעל. יצחק שמיר היה יוצא כל יום מלשכתו בצהריים לביתו לארוחת צהריים ולמנוחה. אצל נתניהו אין דבר כזה שנקרא מנוחה. המכונה המשומנת עובדת 24 שעות ביממה.
מעולם לא היה פזיז אלא זהיר. בבית בבלפור, קיסריה או ברחוב עזה אין תקשורת ואין יחסי ציבור, וההחלטות בבית הן לגופו של עניין ולגופו של אדם, הכל בזהירות ובסבירות. עם זאת, כשהוא יוצא מפתח ביתו, המכונה המשומנת מתחילה לחמם מנועים, ובהגיעו ללשכתו היא עובדת במלוא הטורבו.
ואם הזכרתי את ביתו, הכרתי גם את רעייתו, ואציין כי לא הייתה אשת ראש ממשלה שספגה כאלו התקפות של רצח אופי כמו שרה נתניהו. לכל ראשי הממשלות היו נשים, כל אחת וכבודה וכל אחת וכבודתה. לכולן הייתה מגרעת כזו או אחרת, אך שרה הפכה לקורבן משום שההתקפות על בעלה מכל מיני חזיתות לא צלחו, אם כי היא הוסיפה משלה סיבות להשתלחויות אותן היה אפשר למנוע.