כשחמי רודנר תפס את הגיטרה וירד לנגן מול מפונים מיישובי הדרום, ניצולי נובה ושורדים אחרים של זוועות 7 באוקטובר, הוא הוריד מהפלייליסט הפוטנציאלי שלו כמה שירים. קלאסיקות רוק קודרות כמו "נפלת חזק", נבואות זעם מלחמתיות מזן "אחד אלוהים", ולהיטי ענק מסוג "לבן בחלום שחור", שכללו שורות שתפסו משנה רלוונטיות מצמרר בסגנון "רוקדים רוקדים עד שמתים" – נדמו לו מטרגרים מדי. בטח לא חומרים לבצע מול קהל שכולו טראומה מתגלגלת.
אבל די מהר גילו רודנר וחבריו להרכב איפה הילד כי בכל הנוגע למפגש עם פצע חשוף, לפעמים דווקא החומרים החזקים, האגרסיביים והחדים יותר הם אלה שמאפשרים בריחה, או לחלופין – מציעים דרך התמודדות.
"בהתחלה, כשישבתי רועד בבית, ניסיתי להרכיב רשימת שירים שתהיה מאוד עדינה ומתחשבת", הוא מספר היום, אחרי אינספור הופעות התנדבותיות שלו עם הלהקה. "ואז הבנתי שבהפוך על הפוך, כשזה בא עם מוזיקה, טריגר יכול להשתחרר, ושמה שאני יכול להביא לאנשים זה את הרוקנרול, את רוח הנעורים.
"אני זוכר שהופענו באחד מהקיבוצים בעמק יזרעאל. היתה שם מישהי שאיבדה את בעלה חודש וחצי לפני כן, והיא רקדה במשך כל ההופעה. בסוף היא ניגשה אלינו ואמרה: 'הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לבכות היתה היום, עם המוזיקה'. הופעתי מול חבר'ה שהיו בנובה, והמטפלים שלהם אמרו לי שכרגע מוזיקה יכולה לעשות הרבה יותר ממה שהם יכולים".
ביום חמישי תופיע איפה הילד בפסטיבל דוקו, שנפתח אתמול בספרייה הלאומית בירושלים. את הפסטיבל, שיציג שלל סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם שעוסקים בתרבות, ביצירה, בטקסט ובזהות, יחתום הפרק מ־2012 של הסדרה המוערכת "האלבומים", שעסק באלבום "זמן סוכר" של ההרכב.
המצב בארץ יכול להביא לפריחה של אלבומים, עם מכנה משותף בין השירים, ומסר.
"באופן אישי, מאז 7 באוקטובר הצלחתי לכתוב שיר אחד. מאוד קל לי להופיע, לשיר, לבצע, ומאוד קשה לי לכתוב. אין לי את המרחק ואת המרחב להסתכל על מה שקרה בצורה אמנותית. יש כאלה שזה באמת יוצא להם מהבטן, ואני מאוד מעריך אותם".
אתה מסוגל לראות את איפה הילד מקליטים אלבום חדש?
"יכול מאוד להיות שכשיהיה לנו רגע לנשום, אז גם יהיה לנו איזה רגע לכתוב. כרגע אנחנו חיים כל יום בתחושה של 'אוקיי, גם היום הזה עבר'. אבל אחד הדברים שבאמת הבנתי לעומק, מכל השבר הזה שאנחנו נמצאים בו, זה שהמעשה הכי מפואר של הציונות הוא המוזיקה הישראלית. אני חושב שזה הדבר הכי יפה שיצא מפה".
