צחי עידן, שהיה חטוף ברצועת עזה וארונו הוחזר אתמול (חמישי) לפנות בוקר לישראל, הובא היום למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת. מסע הלוויה של צחי, שהיה אוהד מושבע של הפועל תל אביב, יצא מאיצטדיון בלומפילד, שם אוהדים רבים חלקו לו כבוד אחרון.
הלוויה התקיימה ללא סיקור תקשורתי, אך המשפחה התירה לפרסם את הספדו של אחיו של צחי, אודי עידן: "היום בצער רב ובלב כבד אנחנו נפרדים ממך, והלב עדיין לא מצליח להכיל את הסיוט שעברת. אתה מבוגר ממני ב-12 שנים, אתה הבכור ואני הצעיר, ולמרות פערי הגילאים בינינו תמיד דאגת לי. הזיכרון הראשון שלי איתך הוא שאתה מרכיב אותי על האופניים בדרך לגן, ואיך לא, אני מכניס את הרגל לגלגל ושובר את הרגל.
"צחי, היית אדם ערכי וצנוע, איש משפחה דואג ואבא לתפארת. לא הגיע לך סוף כזה. לא הגיע לך לראות את מעיין נרצחת, לא הגיע לך להיות בשבי של מפלצות החמאס, ולא הגיע לך המצב בו היית של אי הוודאות לגורלם של גלי, שחר ויעל, דבר שכנראה היה לך קשה מנשוא והפך את תקופת השבי לקשה הרבה יותר. צחי, היו לך המון הומור ושמחת חיים, היית ידען כמעט בכל תחום, מקצוען אמיתי. לשבת איתך ולשתות בירה או קפה שחור במרפסת שלכם בנחל עוז זה משהו שאני אתגעגע אליו כל החיים.
"אהבתך לספורט הייתה מדבקת. כדורגל וטניס היו המועדפים עליך, והפועל תל אביב הייתה הקבוצה שלך, למרות שאני ואבא אוהדים בכלל את מכבי. תמיד ידעת איך לשמור על רוח ספורטיבית, למרות שלמעט כמה שנים בודדות, הדרבים היו צבועים בצבע צהוב.
"צחי, לימדת אותי לאהוב סרטים, פארודיות, פנטזיות ומדע בידיוני. לכל סיטואציה בחיים היה לך ציטוט מאיזה סרט שמתאר היטב את המצב, החל מציטוטים ממבצע סבתא ועד לאלמנט החמישי. אהבת לייצר פרויקטים, לתכנן ולבצע. היו לך ידי זהב של ממש, הרבה מאד כישרון וכל דבר ידעת להוציא לפועל בלי בעיה. עשינו ביחד אינספור פרויקטים, אצלך בבית, אצל ההורים, אצל יגאל וגם כמה אצלי בבית.
"גם ביקורת ידעת להעביר. לנזוף בי שאני לא מבקר את אמא מספיק ומיד לקבוע לנו ביחד ארוחת צהריים בקפה גרג בשדרות או בג'פאניקה במבקיעים. כזה אתה, גם הביקורת מייצרת מיד פתרון. צחי, תמיד ידעת להקשיב, לייעץ ולעזור בכל מצב. האהבה והדאגה שלך היו ללא תנאי, והם ילוו אותי תמיד. המשפחה הייתה הדבר הכי חשוב לך, היית הדבק שמחבר בינינו.
"היית דואג להתקשר אלי ושואל לשלומי באופן קבוע, למרות שאני כמעט ולא הייתי מתקשר. בכל יום הולדת שלי היית מתקשר אלי על הבוקר כדי לאחל לי מזל טוב ולהתחיל את היום. למרות שאתה חסר לי כבר מעל ל-16 חודשים, זה עדיין לא נתפס לי שאנחנו נפרדים ממך היום. יחד עם הגעגועים הרבים, יש בי גם הרבה כעס מעורב בתיסכול. מבחינתי את המלחמה הפסדנו כבר ב-7/10.
"הצלחת לשרוד את השבי עד אחרי העסקה הראשונה, זו שלא שוחררת בה. זה שקיבלנו אותך כחלל ושאנחנו נפרדים ממך היום זה מחדל. אתה ההוכחה שלחץ צבאי אינו משרת את המטרה החשובה ביותר שהיא החזרת החטופים, אלא הורג אותם. רק עיסקה כוללת בשלב מוקדם הייתה מחזירה אותך אלינו בחיים. הלוואי והנהגת המדינה הייתה ראויה לעם שלנו, הייתה ראויה לאנשים כמוך. נוח על משכבך בשלום, אחי היקר. אנחנו נמשיך לזכור אותך, להזכיר אותך ולאהוב אותך תמיד".
