ההוד, ההדר והיידי בת ההרים: פרידה אישית מאגדת תיאטרון

"קשה לי, קשה לי, קשה לי לזכור יום אתמול / אני רק דחליל, זה הכל" (אהוד מנור)

"מי אוהב את השבת?" (כל העולם כמעט, דה!) הוא אולי השיר הכי מפורסם מההצגה המקורית של “שמלת השבת של חנה'לה", אבל לאהוד מנור היו בה הברקות רבות נוספות, עם שורות כמו “גם בבוקר גם בערב / סבתא מתקנת גרב / רוח בא מן ההרים והביא לי פרפרים", או שירו מכמיר הלב של הדחליל שבמקום מוח יש לו קש ותבן, ושאותו ביצע באלבום ההצגה אברהם לוריא, המפיק, המייסד ומנהל “התיאטרון מארץ עוץ", שהלך השבוע לעולמו, בן 93 ועשרה חודשים.

אברם, כמו שכולם קראו לו בחיבה, היה עולם ומלואו של אהבת תרבות, אהבת ספרים ואהבת אדם וילדים, ובתיאטרון שלו שזר בכישרון ובמסירות את כל אהבותיו לשורה של הצגות שהביאו לבמה – ולדורות שלמים של צופים צעירים – עיבודים לספרי הילדים הגדולים מהעולם וגם מכאן (“חנה'לה" ו"חסמבה"), שנעשו ביראת כבוד מעוררת השתאות.

הוא האמין שלקהל הזה, שמתוודע לתיאטרון לראשונה, מגיעות ההפקות הטובות והמושקעות ביותר, בניגוד לחלטורות זולות וצעקניות שהוצעו להם עד אז בשפע, וחבר לאנשי המקצוע מהשורה הראשונה (כמו מנור, נעמי שמר, יורם טהרלב, רפי בן משה ודובי זלצר והשחקנים גדעון זינגר, עדנה פלידל ומוסקו אלקלעי; והוא גם גילה את חני נחמיאס, שהייתה בילדותה חנה'לה הראשונה) כדי להבטיח חוויה איכותית לגדולים וקטנים כאחד.

בפסקול של “היידי בת ההרים" מופיע שיר של מנור, “ליל מנוחה", שבו היידי, שהורחקה מביתה האהוב בהרי האלפים, נזכרת בחבריה הרועים, הבאים לבקר אותה בחלומה.

כולם שכבו לישון מלבד הכוכבים
אנחנו והסהר אל החדר מתגנבים
מלאך לבן נושק להיידי על מצחה
אנחנו והסהר הבאנו לה ברכה

זו הייתה תמונה בימתית מלאת תוגה עדינה ותקווה, שהעלתה דמעות בעיני כל מי שצפה בה, ולפני הכל בעיניו של אברם, שהיה המבוגר האחראי בסביבה אבל כמובן גם ילד נצחי בנשמתו. אני יודע את כל זה מפני שזכיתי לחסות תחת כנפיו של האיש שכולם היו בניו ובנותיו. התמזל מזלי להיות אחד מילדי התיאטרון מארץ עוץ, שמשרדו שכן אומנם ברחוב ארלוזורוב פינת שלמה המלך בתל אביב (לצד מכון כושר קטן שהציע בין היתר “טיפול בכוסות רוח", מונח מסתורי שקסם לי אז מאוד משום מה, והעלה בדמיוני מיני כשפים ופעלולים של רוחות רפאים), ובכל זאת היה סוג של שער לארץ פלאות, לממד אחר ונשגב, ולבטח טוב יותר מהמציאות עצמה.

בניגוד לדחליל ב"חנה'לה", דווקא קל לי מאוד לזכור את יום אתמול, יום קסום ומתמשך (על פני ארבע שנים), שאנצור בליבי ולא אוכל לשכוח לעולם. הייתי ילד בודד, לא “מקובל" וכמעט נטול חברים, שנענה למודעה שבה חיפשו שחקנים צעירים ל"שמלת השבת של חנה'לה". בחלומותיי הפרועים ביותר לא העזתי להאמין שיקרה מה שקרה בדיעבד – שאזכה בילדות חלופית מאושרת ומסעירה, במשפחה חדשה ובאפשרות לבטא את עצמי דרך דמויות בדיוניות שעל חלקן גדלתי, כמו הקלברי פין ב"תום סויר" ועוזי הרזה ב"חסמבה". בזכות אברם, שראה בי איזה ניצוץ שאיש מלבדו לא זיהה עד אז, העפלתי לפסגות של דמיון והרפתקאות, בהרי האלפים (כאחד מאותם חבריה הרועים של היידי), על גדות נהר המיסיסיפי, במערה החשמלית החשאית ערב קום המדינה (החסמבאים בהצגה עזרו להעלות מעפילים ונלחמו בכל כוחות האופל והרשע מסביב), ובשכונה של חנה'לה, כאחד מהחברים שעוזרים לה לחזור הביתה בשלום ולחגוג את הנס שקורה לה בדרך.

התיאטרון מארץ עוץ היה הנס הפרטי שלי, שבמידה רבה הציל את חיי, והידיעה על מותו של אברם הציפה אותי בעצב גדול אבל גם ברגשי תודה עמוקים. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו וייתן לו הזדמנות לפרוח, ובמקרה שלי זה היה אברם לוריא. “ילדי עוץ" רבים שבגרו וגם זקנו העלו זיכרונות השבוע ברשתות החברתיות (שכמובן לא היו קיימות בילדותנו), וגם הקלטות של שירים כמו “ליל מנוחה" מ"היידי" (זמין ביו־טיוב ומומלץ בחום). המתיקות האינסופית של קולות הילדים בשיר הזה מעוררת געגועים לא רק למי שהיינו פעם, אלא לעידן שלם של תמימות שנעלם מזמן.

הופענו עם הצגות התיאטרון בכל רחבי הארץ, לאורכה ולרוחבה ומכל צדדיה, ומדהים להיזכר בשמות החגיגיים שהיו אז לאולמות. שמות כמו: הוד, הדר, היכל, ארמון, תפארת. בקולנוע “תפארת" בראשון לציון ציינתי את הצגת הבכורה שלי, ואני אפילו זוכר שנפלו לי שם בטעות מטבעות מהכיס לבור התזמורת העמוק. בור תזמורת באולם קולנוע, מה יותר נוסטלגי/מדע בדיוני מזה? הקולנוע נהרס לפני שנים, כמו רוב האולמות האחרים; מת ההדר, נכחדה התפארת, וגם העברית היפה, או לפחות הפשוטה והנכונה, כבר איננה עוד (“תמיד אני אשם", שר תום סויר היתום בימי התום ההם, “כי מי שאין לו אם תמיד הוא האשם"). היא פינתה את מקומה לפסטיגלים של אינסטגרם וטיקטוק, לסינמה סיטי ויס פלאנט וכל מה שנוכרי וזר, עילג ומנוכר, וההפך מטהור וצחור. אצלנו שור לא געה, טלה לא פעה וטלפון סלולרי לא צייץ במהלך ההצגה. אפשר להתגעגע גם להקשבה הקולקטיבית הזאת, בעולם שנעשה הפרעת קשב אחת גדולה.

אברם היה בנו של לב לוריא, יליד בולגריה, שהיה תפאורן ופועל במה בתיאטרון האוהל, ולימים הקים את “מחסן לב" לתלבושות תיאטרון, שבנו ניהל אחריו. אברם הצטרף ב־1963 לתיאטרון תילון תליל, שבו העלה בין היתר עיבודים בימתיים ל"גילגי" של אסטריד לינדגרן (לפני שהפכה ל"בילבי"; המעבד היה שלמה בר־שביט), “אוהל הדוד תום", “הנסיך הקטן" ו"אורה הכפולה". בתיאטרון מארץ עוץ, שהקים לקראת סוף אותו עשור, העלה גם גרסאות של “גוליבר בארץ הגמדים", אבל “שמלת השבת של חנה'לה" הייתה ונשארה ספינת הדגל המצליחה מכולן.

היה שלום, איש יקר. היה שלום, יום אתמול נדיר ורב־חסד. לפחות הספרים יישארו. 