"היסטוריה קצרה של משפחה" הוא כמו מתנה שלא ראויה לשיפוט על פי העטיפה, אך בפועל מקשה להביא את הצופים לידי כך. הכל מתחיל בזוג נערים סיניים, שהמפגש המקרי ביניהם החל בנסיבות לא נעימות, כשהאחד הביא לפציעתו של השני שלא במזיד. כשהילד הפצוע מוזמן לביתו של האחר, הוא מיד מבין שהביקור החד פעמי הזה לא יסתכם במריחת דיו על הברך שלו, אלא הרבה מעבר לכך. אט אט נושרות הקליפות של הילד הפצוע והרגיש הזה, שאימו מתה ואביו השיכור והאלים עושה שמות בחייו. החמלה שהוריו של הנער העשיר מגלים כלפיו תופסת נפח ומתעצמת עד שהם מחליטים לאמץ אותו, אך קצת שוכחים מהילד הביולוגי שלהם. מאז הכל משתנה, ויחסי הכוחות בין שני הנערים מהלכים על חבל דק עם סכנה ממשית שיכולה להרוס את חייהם בכל רגע.
רוב הסצנות של "היסטוריה קצרה של משפחה" מתרחשות במקומות חשוכים ואפלוליים, בעונת חורף סוערת וגשומה, עם פס שקט רחב שאמנם יוצר רובד של מיסתוריות וסקרנות, אך לא לאורך זמן. מדי פעם מתחשק "לנער" את בני המשפחה הללו, שברובו של הסרט נשמרים תחת איפוק וצייתנות, נוקשות וקשיחות.
ללא הרבה מילים הם מספרים סיפור כאוב, טראגי אפילו, שהתחושה הדרמטית בו הולכת וגוברת ככול שמתקדמים לתום 90 דקות הצפייה בו. הדיאלוגים, כאמור, מעטים מאוד, וכשהם קורים ברור מהשנייה הראשונה שלא הכל נאמר בהם עד הסוף, שרב הנסתר על הגלוי ואידך זיל גמור. המבטא הסיני והשפה המנדרינית שכביכול יוצרים תחושה של אינטנסיביות, אך דה פקטו כולו עטוף במחוות שיח מועטות שנעשות כולן בלחישות וברמיזות, לא מסייעים לצופה לחוות איזושהי היקשרות למשפחה הבעייתית והמוזרה הזו.
ההזרה כלפיה, שבאה לידי ביטוי מספר פעמים גם בפן הוויזואלי, מצטיירת דרך נקודת הסתכלות מלמעלה, כאילו הושיבו אותנו על עץ גבוה עם משקפת לחטט ולנבור במשפחה הזו, אך ללא הועיל. נדרשת מיומנות מדוקדקת ועדינה של מריטה בפינצטה כדי להבין את עומקה הסמוי של כל דמות, להיאחז במעט שנאמר כדי להבין את השלם ולחבר את סך חלקי ההתרחשויות, שממילא חתוכים ונקטעים באמצע. החידתיות הזו מחזיקה מעמד בערך בחצי השעה הראשונה של הסרט, אך הולכת ומקשה על העניינים, מה שמותיר את הצופה עם כדור צמר מסורבל בידיו בעל מלאכת פרימת קשרים ארוכה.
כאן ראוי להגיד שהתמזל מזלנו שהסרט הזה בבימויו של לין ג'יאנג'יה (הראשון שלו, יש לציין) תחום לשעה וחצי ולא מעבר. אם קולנוע הוא מבחן הישרדות, אז אכן אפשר כמובן לשרוד את הסרט הזה, להרהר בו ולהפיק ממנו כמה לקחים, אך אני רוצה להאמין שמדובר בז'אנר רחב ולא עד כדי כך פרקטי. אין ספק שמוענקת לנו פה נקודת מבט מעניינת ולא שגרתית, של רצון טוב שאיבד כל פרופורציה. עם זאת, לא ברור אם הכוונות הטובות כאן מספיקות למלא את חלל הדממה והשתיקה הרועמת ש"היסטוריה קצרה של משפחה" מספק לנו יתר על המידה. במקרה הפרטי שלי הסבלנות פקעה בשלב מה, וספרתי את הדקות עד לתומה של הצפייה.
