כמעט 477 ימים עמד שאול לוי, סבה של נעמה לוי, בשמש הקופחת, בגשם ובקור, בכיכר הכניסה ליישוב מגוריו מיתר, כשהוא נושא חולצה עם תמונתה של נכדתו וכיתוב ברור: “מחכים לך בבית”. המאבק היה אישי, עמוק ומלא תקווה, אבל עבור לוי הוא מעולם לא היה רק סיפור משפחתי. גם כעת, אחרי ששחרורה המרגש של נעמה מהשבי, הוא ממשיך להיאבק – לא פחות בעוצמה.
בימים שאחרי חזרתה של נעמה, שאול משתף ברגשות שעוטפים אותו, במפגש הראשון שלא יישכח לעולם, ובעיקר במסר שהוא רוצה להעביר לכולנו: המאבק לא נגמר עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. “אנחנו כבר עשרה ימים בערך מאז שנעמה חזרה,” מספר שאול בהתרגשות. “הצטרפה אליה גם אגם, התצפיתנית הנוספת ששוחררה בנפרד משאר התצפיתניות. הבנות האלה, שנפגשו אחרי תקופה כל כך ארוכה, יש להן כל כך הרבה על מה לדבר ומה לספר. אני מאחל להן שכמה שיותר מהר הן יסיימו את הפרק הזה בבית החולים, זה יקרה בקרוב, ויתחילו ללמוד לחיות מחדש. זה ממש כמו לידה".
שאול מתאר את המפגש הראשון עם נכדתו ברגש שלא ניתן להסתיר: “זה היה הכי מרטיט. כששואלים אותי מה אמרתם, אני אגיד שאמרתי רק מילה אחת: ‘התגעגעתי’. ירדו לי דמעות מהעיניים. היא כרגע צריכה את הזמן שלה והמקום לשאלות ותשובות ולספר את כל מה שעברה. יהיה לזה זמן. היא עכשיו בבית לא בוער כלום".
למרות האושר הפרטי, שאול לא עוצר. המאבק שלו עבר שלב, אבל הוא לא הסתיים. “הייתה לי חולצה ועליה תמונתה של נעמה עם הכיתוב ‘מחכים לך בבית’,” הוא נזכר. “לאחר שנעמה חזרה, השתתפתי בתחרות ישראמן האחרונה בשישי האחרון, לפני ארבעה ימים באילת, והחלפתי את החולצה. מלפנים כתוב: ‘אני רץ עד אחרון החטופים שיגיע הביתה’, ומאחור כתוב: ‘כמה טוב שבאת הביתה’.”
“אני חושב ששני הדברים האלה משלימים אחד את השני: כמה טוב שנעמה באה הביתה, ואנחנו ממשיכים כל יום, כל שעה, להיאבק, ליצור את המודעות, לחדד את התודעה שעד שלא כולם חוזרים – אנחנו לא נפסיק. זה המסר".
