בבוקר שבעה באוקטובר מצאו את עצמם תום פנחסי וצח סקאל בדיוק במקום שבו הם אמורים להיות – בחזית הקרב. שניהם קצינים במילואים, שניהם גויסו מיד ללחימה, ושניהם הבינו מהר מאוד שמשהו במציאות הישראלית חייב להשתנות. חודשים אחרי, כשאבק הקרבות לא שקע, הם החליטו להקים את “דור במיל”—תנועה של מילואימניקים שנלחמת לא רק בשדות הקרב של עזה ולבנון, אלא גם על שינוי המציאות שבה המעמסה נופלת רק על כתפיהם.
תום פנחסי, 27, מתל אביב, סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב ולוחם לשעבר ביחידת אגוז, עדיין במדים. “כבר מעל 200 ימי מילואים, בהם תמרנתי גם בעזה וגם בלבנון,” הוא מספר.
בין הקרבות והמשימות, המחשבה על שוויון בנטל לא עזבה אותו. "תמיד ידעתי שזה נושא קריטי, אבל אחרי הסבב הראשון של הלחימה הבנתי שהוא עלול להפוך לסוגיה מקוטבת פוליטית. וזה אסון. אי אפשר לדבר על ביטחון המדינה בלי להתמודד עם הסוגיה הזאת".
אחרי חודשים של תסכול, פנחסי החליט לקחת יוזמה. "פניתי לכל מי שאני מכיר: חברים מהמילואים, מהשירות הסדיר, ומעגלים נוספים—גם כאלה שלא מגיעים ממעגלי מחאה—והצעתי שנתארגן יחד. כך הגעתי לצח עוז ומאיה".
מבחינתו, היה ברור שהמהלך חייב להיות רחב ככל האפשר. "מהרגע הראשון הבנתי שהחבירה לדתיים ולימין היא תנאי מרכזי להקמת הפורום. ביקשתי מאנשים להביא חברים שהם מכירים וסומכים עליהם. ככה התחלנו להתקדם".
הקו המנחה היה ברור: "חשוב לי שהפורום המוביל ישקף את הציבור המשרת, שלא יוכלו לטעון שמדובר בשלוחה של מחאה נגד הממשלה. רצינו להקים ארגון אותנטי של מילואימניקים שביטחון המדינה עומד בראש סדר העדיפויות שלהם – הרבה לפני פוליטיקה".
צח סקאל, 29, יפואי, יועץ תקשורת לשעבר, סרן במילואים וסגן מפקד פלוגה בסוללת תותחנים, הגיע למסקנה דומה.
"בשבועות שאחרי שבעה באוקטובר, כשהתחילו להתבהר ממדי האסון, היה ברור לי שאנחנו הולכים למלחמה ארוכה,” הוא נזכר. “כל החזיתות בערו, נדרש כוח אדם עצום, אבל לא ראיתי שום צעדים מצד המערכת הפוליטית. התחושה הייתה שהמנהיגים לא מבינים את גודל השעה – אנחנו נלחמים בחזית, בזמן שהם נמנעים מלהחליט את מה שנדרש מהם".
סקאל מספר שבתחילה האמין שדברים ישתנו. "הייתי אולי נאיבי. חשבתי שאחרי אירוע כזה ברור לכולם שהגיע הזמן להרחיב את שורות הלוחמים ולבטל את הפטור הגורף לחרדים. אבל ככל שהזמן עבר, הבנתי שזה לא קורה – ושאם אני רוצה שינוי, אני חייב לפעול בעצמי".
במהלך יוני 2024 הגיע להפגנה קטנה מחוץ לכנסת. "שם פגשתי את תום, עוז בן נון ומאיה ונור. יחד, עם נוספים, הקמנו את תנועת ‘דור במיל’".
לתום ולצח היה ברור שהתנועה שהם מקימים תהיה א-פוליטית. "אנחנו מחויבים בראש ובראשונה לביטחון המדינה", אומר סקאל. “התנועה שלנו כוללת אנשים מכלל החברה הישראלית – דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, עצמאים ושכירים, הורים ורווקים – כולם מאוחדים במטרה אחת: להבטיח שלא יחוקק חוק השתמטות במכבסת מילים של ‘חוק גיוס’ ולחזק את מערך הלוחמים בצה”ל".
מהרגע שהתנועה הוקמה, הם פעלו בכל הכוח. "ברשתות החברתיות, בלובינג מול חברי כנסת, מול גורמי צבא, ובניסיונות להשפיע ישירות על מקבלי ההחלטות", מספר סקאל. "המטרה שלנו הייתה, ועודנה, להעלות לסדר היום את הצורך הקריטי בלוחמים ולוודא שמה שקרה אחרי שבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו".
הם לא חוסכים ביקורת מהמערכת הפוליטית. "הפוליטיקאים חיים בבועה, מנותקים מאיתנו", אומר סקאל. "בזמן שאנחנו נלחמים יחד כדי לשרוד ולהגן, הם עסוקים במאבקי כוח פוליטיים. אנחנו, המילואימניקים, הפנים של האחדות והניצחון. אין לנו פריבילגיה להתעסק בפוליטיקה קטנה כשמדובר בחיים שלנו, במדינה שלנו".
פנחסי מוסיף: "המצב הנוכחי הוא אבסורדי. אנחנו, אנשי המילואים, כבר יותר מחצי שנה על מדים – חלקנו מאות ימים ברצף – בזמן שאחרים אפילו לא מקבלים צו ראשון. זה לא עניין פוליטי, זה עניין של צדק בסיסי ושל ביטחון לאומי".
הם מזהירים מפני קריסת מודל המילואים. "אנשים פשוט יפסיקו להגיע", אומר סקאל. "המילואימניקים לא יכולים להמשיך לשלם את המחיר לבדם, ואי-ביצוע של שינוי משמעותי יביא לקריסת המערכת".
סוגיית גיוס החרדים מורכבת, והם יודעים את זה. "אנחנו לא מצפים מנער חרדי בן 18, שכל חייו שמע שהתורה היא הדבר היחיד, פשוט להניח הכל וללכת לקחת נשק", מודה סקאל. "זה שינוי דרמטי, ואנחנו מבינים את זה. בגלל זה, מולם אנחנו מתנהלים בחרדת קודש – אבל באפס סבלנות".
הפתרון לדעתם הוא כלכלי. "החרדים לא מתגייסים כי יש להם תמריצים כלכליים לא לעשות זאת", אומר סקאל. “המדינה חייבת לשלול את ההטבות ממי שלא מתגייס. אם המדינה תפסיק לממן את אורח החיים של השתמטות, החרדים ייאלצו להשתלב—כמו שקורה בקהילות חרדיות בחו”ל".