פוצ'ו, "איה הג'ינג'ית באמריקה", הוצאת לשון, 166 עמ'
אסף חנוכה, "מי רצח את אברהם אליהו", יוקה ספרים, 96 עמ'
איה הג'ינג'ית חוזרת, ואם זה קורה, אולי יש סיכוי שגם אנחנו נחזור יחד איתה להיות ילדים ונערים בארץ תמימה ושמחה יותר, שמתפוצצים מצחוק מכל משפט שני ביומנה של המתבגרת החצופה ואדומת השיער, עם תוספות חשובות מאת אחיה הקטן נלי, כלומר עמנואל ("אבל איך אפשר לתת לילד כל כך קטן שם כל כך ארוך?"). פוצ'ו, אבא של איה, כבר בן 95; איך הוא עוד לא זכה בפרס ישראל על מפעל חייו זו שערורייה שיש להידרש אליה בבהילות אך במקום אחר. את עלילות מסעם של איה ונלי לאמריקה הוא העלה על הנייר כבר בשנות ה-50, כשנסע לשם בעצמו אחרי לימודי החקלאות שלו; הטקסט הופיע בזמנו בהמשכים ב"מעריב לנוער", עם איורים של זאב, וב-2000, בשינויים קלים (נקניקייה עדיין עולה 20 סנט, אבל בוש ג'וניור הוא הנשיא וליאונרדו דיקפריו כבר כוכב קולנוע), עם איורים מקסימים של אורי ויסלר ז"ל, בנו של המחבר, שמת בטרם עת.
כעת כל הטוב הזה רואה אור סוף סוף בפורמט של ספר, והשמחה רבה. מהרגע שאיה מסבירה שנלי הוא "הילד הכי מעצבן בעולם, מאלה שתמיד מוכרחים לפתוח את החשמל מתי שאני ואורי החבר שלי יושבים בחושך להכין שיעורים", ושבו כל מי שהיא פוגשת אומר לה שהוא נוסע לאמריקה (עד שמתברר שהיא בשדה התעופה, ואז במטוס ש"הייתם מאמינים? אפילו הוא נוסע לאמריקה!"), אי אפשר להפסיק לצחוק, או לפחות לחייך עד כאב לחיים.
אמריקה, מתברר, היא מקום שבו כולם מנסים לרמות, לעשוק ולחמוס את איה ושאר עוברי האורח הישראלים, אבל גם את היהודים הוותיקים שתקעו שם יתד זה מכבר, כמו הדוד חצקל (צ'רלי בפי המקומיים) ואשתו הלן (המכונה בין היתר "המכשפה" וגם "הפסיכופתית", והיא מצדה מכנה את השכנה הנכבדת מהקומה למטה "הפרוצה"); מנקודת ראות אחרת – של אותם ישראלים ואותם יהודים – כל מי שמנסה לגבות מהם תשלום כלשהו, על כל שירות או מוצר שלא יהיה, הוא דורש רעתם, אויב וצורר. זו הסיבה שחצקל והלן עדיין לא עלו לראש האמפייר סטייט בילדינג – הם פשוט מחכים שמחיר הכניסה ירד. וזו הסיבה שישראלי כמו יהושע (שוקה) נוסע למרחקים כדי לחפש תחנת דלק שזולה בסנט אחד מאחותה, ומאמין שיש פגם מהותי מובנה בתפיסה לפיה צריך לשלם על דברים כמו חניה או לינה או ציוד מחנאות. "הקמצנות שלו היא בסך הכל צורה של חסכנות מתוכננת, עד שיגיע למיליון הראשון", מגינה עליו אחת הדמויות. "כשיהיה לו מיליון – הוא הבטיח לי – לא יהיה עוד בזבזן כמוהו".
אבל עד אז, התכסיסים המסובכים ששוקה וחבריו מפעילים כדי לחמוק מתשלום בבירת הקפיטליזם העולמי מובילים לכמה משיאי הקומדיה בספר. צרחות צחוק עולות ויורדות נשמעו גם בפרק "כושר התמצאות", שבו מבטיח הדוד חצקל מברונקס שאין דבר פשוט יותר מלנסוע לדוד שמחה (הלא הוא הדוד סם, בלשון המקומיים) בברוקלין. "אתם הולכים ברגל עד ה'קונקורס', יורדים ל'סאבוויי' של ה'אינדיפנדנט' ומחכים על הרציף עד שתבוא ה'די-טריין'. תעמדו בצד של ה'לוקל' ותסעו עם ה'די-טריין' עד שתראו שלט גדול: 'טרימונט'. שם אתם יורדים ועוברים ל'אקספרס' ואיתו אתם נוסעים עד 'פורטי סקנד אבניו'. שם אתם יורדים ומשם אין בעיה להגיע לברוקלין, אתם רק צריכים להיזהר ולא לעלות על ה'בי.אם.טי' אלא לעמוד ב'אי.אר.טי.ליינס'".
משם כמובן מתחילה סאגה סיוטית ש-40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר הן כסף קטן לעומתה. וזוהי פחות או יותר רק ההתחלה. איה הג'ינג'ית שלא נס ליחה היא יותר ברידג'ט ג'ונס מאנה פרנק, אבל היומן שלה באמת לא דומה לשום דבר אחר שבא לפניו או אחריו. משטרת התקינות הפוליטית אולי תתנגד למינוחים כמו "כושים" ומעידות אנכרוניסטיות אחרות, אבל זאת הבעיה שלה. למארק טוויין הישראלי אני סולח על הכל, ואם הוא גם מביא דרישת שלום מהמורה הדגול שמילקיהו – והוא מביא – צריך רק להגיד תודה ולארוז למתנה.
אומן הקומיקס המחונן אסף חנוכה, שהוא למעשה רב-אומן, מציע סיפור מסע משלו ב"מי רצח את אברהם אליהו", רומן גרפי מרהיב ביופיו (שרואה אור ב"יוקה", הוצאת הספרים החזותית הראשונה והיחידה עד כה בישראל, שכן ירבו מפעלותיה) ומושלם בסוגתו, שבו הוא מתחקה אחר רצח אמיתי שהיה במשפחתו. הסיפור מדלג בין זמנים ולוקיישנים (בעיקר טבריה ויפו) בחיפוש יסודי אחר האמת בפרשה, שחנוכה חושש שאולי לא תעניין אף אחד, אבל לחששותיו אין בסיס, וביצירה הזו אין רגע אחד משעמם. קומיקס מזמן לא נראה לי כל כך מדויק, מעודן ומרובד, פנס קסם שמעביר עולם ומלואו של רגש, מתח, כמיהה וחסד ומג'נגל בכזה כישרון בין האישי והלאומי, הקשוח והפיוטי.
מילא התעלומה המטרידה והסוחפת, אבל כל שאיפת ג'וינט מהורהרת, כל דיאלוג מגומגם וחצאי שתיקות עם קרובים ורחוקים כאחד וכל לבנה שנושאת מזכרת ומרכיבה בהדרגה את הגשר אל העבר שהוא גם החיבור אל ההווה והעתיד – רק מחזקים את ההכרה בכך שבדומה ל"הנכס", הרומן הגרפי המשפחתי של רותו מודן, יש מקום וצורך להפוך גם את "מי רצח" לסרט לייב-אקשן באורך מלא. אז בינתיים נישא תפילה, וכמו במקרה של "איה הג'ינג'ית באמריקה", גם נאמר תודה ונארוז למתנה.