"הצופים לא רואים את העיניים שלך אבל אנחנו כן", במילים אלה העיתונאי רוני קובן מצליח לזקק את הפער בין הזעקה המדממת של המתלוננת נ׳ מפרשת אייל גולן לבין המרחב המשתק, האלים והלא מאפשר בו הייתה ועודנה נמצאת האישה שמנסה להשמיע זעקתה מזה 12 וחצי שנים.
ברגעים אלה ממש, כשהטוקבקים המפלצתיים נערמים בזה אחר זה, שתי המתלוננות האמיצות מהתחקיר המצמרר ששודר בשבוע שעבר בתכנית ״יהיה טוב״ של כאן 11, הצליחו לאזור כוחות ולדבר שוב בראיון ששודר אמש (ראשון) עם העיתונאים עמרי אסנהיים ורוני קובן.
השתיים הגיבו לראשונה להד הציבורי שנוצר בעקבות התחקיר ושיתפו בתחושת ההפקרה המתמשכת של ארגון המשטרה ומערכת המשפט. אותה תחושת ההעדר של מבוגר אחראי בחדר, מאז ועד היום.
נזכיר – פרשת אייל גולן, שזכתה לכינוי המשטרתי "משחקי חברה", התפוצצה ב-2013 בעקבות חקירה משטרתית נגד דני ביטון, אביו של הזמר המצליח אייל גולן, גולן עצמו ומקורבים לו, בחשד לבעילה אסורה בהסכמה של קטינות.
לפי פסק הדין, נהג ביטון ליצור קשרים עם מעריצות של גולן, בהן קטינות, ניצל את אהדתן לזמר, והזמין אותן להופעות ולאירועים פרטיים של בנו. במספר רב של מקרים, ביטון ומקורבים נוספים ניצלו את רצון הנערות בקרבה אל גולן, ושידלו אותן לקיים עימם יחסי מין. המתלוננות נ' וטאיסיה זמולוצקי, שבחרה בתעוזה רבה להיחשף בפנים גלויות בתחקיר, לא מוותרות, מגיעות לאולפן הטלוויזיה ודורשות שיקשיבו לזעקתן.
מבלי להשתמש בפרומואים מפוצצים, מוזיקה מרגשת ומניפולציות אומנותיות, התכנית סיפקה ראיונות קצרים ומדויקים שהתאפיינו בשקט מחניק המלווה את קול המתלוננות. ללא קישוטים, סחטנות רגשית או חזרתיות.
כל שנדרש הוא להקשיב, להיחנק מהעדויות הקשות ובעיקר – לא להסיט את המבט. אך גם אם הצופה מסיט מבטו, זעמה המתפרץ של המתלוננת טאיסיה, לא מאפשר מקום לברוח. היא מישירה מבטה ומצהירה כי היא מתכוונת להילחם. כפי שתיארה במילותיה: "טאיסיה זמולוצקי לא תנום ולא תישן עד שיגיעו כתבי האישום".
אך למרות העוצמות והתקווה הגדולה שהביאה עמה עדותה של טאיסיה, המציאות המשתקת חתמה את הראיון. רגע השיא הגיע עם תגובת המשטרה שבה נכתב: ״מדובר בחקירה מקצועית ויסודית שהתנהלה באופן סמוי בשנת 2013, במהלכה המשטרה ביצעה מגוון רחב של פעולות חקירה לרבות מעצרים, גביית עדויות ועימותים בין המתלוננות לבין החשודים״.
כפי שהוזכר בתחקיר המדובר, המשטרה האזינה בזמן אמת לאירועים שהתרחשו ובעודה מנסה לאסוף ראיות פורנזיות למטרת החקירה המקצועית והיסודית, המשטרה חזתה בעוד נשמות מצטלקות מבלי לחלץ אותן ברגע האמת. תחושת ההפקרה שעולה מעדותן של המתלוננות מגיעה במלוא הדרתה גם כן בתגובת המשטרה – היא מזכירה שבאותו אירוע נכח יותר ממבוגר אחד, אך בחדר הזה לא קם האדם שלקח אחריות.
