הפעם הראשונה שפגשתי את אדם במציאות הייתה כשהסתובבתי ברחובות תל אביב, נערה בוכייה שנפרדה מחבר שלה. ואז נעצר לידי אוטו, ממנו הוציא איש את הראש ואומר לי "ילדה, את צריכה עזרה?". הרמתי את הראש ומבין הדמעות קלטתי שזה אדם בכבודו ובעצמו. כל כך התרגשתי.
כמה שנים אחרי, נפגשנו במחזמר "הקוסם" שבו שיחקנו יחד, והוא גילם את איש הפח. היה לנו חיבור נורא טוב. הוא היה מבוגר ממני ביותר מעשור, אבל עשינו המון שטויות ביחד מאחורי הקלעים וצחקנו המון.
הוא היה מודל חיקוי טוב לכך שאפשר להיות מקצועי אבל לא לקחת את המקצוע ברצינות גדולה מדי, שאפשר להצליח גם ליהנות מהדרך. הוא היה בנאדם מצחיק, מגניב, וגם כזה שלא עושה עניין מהחיים, מבין אותם, לא לוקח שום דבר קשה מדי.
מאז לא היינו בקשר רצוף. בפעם בכמה זמן הסתמסנו על שטויות. לפני כמה שנים נפגשנו פתאום בהופעה ביום העצמאות, על אחת הבמות. שנינו הגענו נורא מוקדם ומצאנו את עצמנו יושבים ומעלים זיכרונות.
זו אבידה גדולה. אדם מוכשר מאוד שהקדים את זמנו עם כוכבות הנוער ועשה פה היסטוריה, לפני כולם – וגם איש יקר, מוכשר, טוב לב ומדהים. נשמה טובה.
היה בינינו חיבור על זה שאנחנו מצליחים תמיד לראות את חצי הכוס המלאה ולזכור שיש טוב בכל דבר ובכל אחד. שם מצאנו את השפה המשותפת.
הביאה לפרסום: מאיה כהן
