שום דבר שדמי מור עשתה בקריירה עד כה לא יכין אתכם להופעה שלה ב"יופי מסוכן", סאטירת אימה מהוללת, מטורללת ומזוויעה/מצחיקה, שבה היא מככבת כשחקנית הוליוודית מזדקנת שמתקשה להשלים עם העובדה שהיא הגיעה לתאריך התפוגה שלה.
מור בת ה־62, שזכורה לנו מלהיטי ניינטיז אהובים דוגמת "רוח רפאים" (1990), "בחורים טובים" (1992) ו"הצעה מגונה" (1993), אינה זרה לפרובוקציות ולשערוריות – הן בחייה הפרטיים והן במקצועיים. מספר לא מבוטל של סרטים שבהם השתתפה לאורך העשורים דרשו ממנה עירום וסקס לוהט, לצד עיסוק בנושאים הטעונים של הגוף הנשי והציפיות הלא מציאותיות שיש לחברה מנשים.
לא פעם אף אפשר היה לזהות ממד חלוצי ופורץ דרך בעבודתה ובאופן שבו התנהלה בהוליווד.
ובכל זאת, מור מעולם לא השתתפה בסרט כה קיצוני, מטלטל ו"אמנותי" כמו "יופי מסוכן", וגם כשהיתה בשיא כוחה והצלחתה אף פעם לא העזה ללכת למקומות המשפילים, המחרידים והמאוד־מאוד לא מחמיאים – גם מבחינה גופנית, וגם מבחינה נפשית – שהסרט החדש מכריח אותה ללכת אליהם, כמעט מהרגע הראשון."תפקיד כזה באמת לא נחת על השולחן שלי קודם לכן", מודה מור בחיוך בשיחת וידאו אינטימית ונינוחה שקיימה עם עיתונאים לרגל יציאת הסרט לאקרנים.
מור: "ידעתי שהצילום לא הולך להחמיא לי ושהמצלמה תדגיש את הפגמים שלי. אבל זה גם נתן לי אפשרות למצוא את המקום שבו אני משלימה עם עצמי ומעריכה את עצמי. הייתי צריכה להיכנע ולוותר על החלקים שבי, שמעניקים חשיבות וערך ל'שלמות'"
"הסוכן שלי אמר לי כי כדאי שאקרא את התסריט כדי שאבין בעצמי על מה מדובר. מדובר בדמות מאוד מורכבת ועשירה, ומייד ראיתי את הדרך הייחודית שבה הסרט מטפל בנושאים שבמרכזו. התסריט הפחיד אותי בדיוק במידה מספקת כדי לדעת שזה תפקיד שבשבילו אצטרך לצאת מאזור הנוחות שלי. על הנייר זה נראה כמו משהו עם פוטנציאל לצאת מדהים ולגרום לאנשים להגיד 'וואו', ובאותה מידה זה גם היה יכול להתברר כאסון מוחלט. לא היתה שום דרך לדעת מראש אם זה יעבוד או לא".
מה גרם לך להסכים לקחת את התפקיד, בסופו של דבר?
"סמכתי על הסיפור שהבמאית רצתה לספר, ויותר מכל סמכתי על עצמי ועל היכולת שלי להפקיד את עצמי בידיים שלה וללכת 'אול אין'".
השפעות מחרידות ובלתי הפיכות
ב"יופי מסוכן" ("The Substance") מור היא אליזבת ספארקל, כוכבת הוליוודית מזדקנת ובודדה שמנחה תוכנית כושר פופולרית ומחויכת. אלא שביום הולדתה ה־50 היא מגורשת מעבודתה בבושת פנים בידי הבוס הדוחה שלה, הארווי (דניס קווייד, בהופעה גרוטסקית במיוחד), ועולמה חרב עליה.
בתסכולה, ספארקל מחליטה להתנסות בשיטת טיפול מחתרתית ומסתורית בשם "החומר", שמבטיחה ליצור "גרסה חדשה ומשופרת" של עצמה. למרבה הזעזוע והתדהמה, אחרי שהיא מזריקה לעצמה את הנוזל הצהוב־ירוק שמפעיל את תהליך ה"הצערה" המיוחל, היא מאבדת את ההכרה, ומתוך גבה בוקעת לפתע אישה יפה וצעירה ממנה בהרבה בשם סו (מרגרט קוואלי, בתה של השחקנית אנדי מקדואל).
כללי הטיפול המחמירים שמצורפים לחבילה שספארקל מקבלת לביתה ברורים מאוד. אבל החוק החשוב ביותר שאליזבת וסו נדרשות להקפיד עליו קובע שהן לא יכולות להיות "ערות" באותו הזמן, ושעליהן להתחלף ביניהן בכל שבעה ימים.
באופן אירוני, סו מנצלת את שבועות הפעילות שלה כדי לעשות אודישן לתוכנית הכושר שאליזבת פוטרה ממנה. הארווי, הבוס הדוחה, מתלהב ממנה, שוכר אותה לעבודה והופך אותה לכוכבת – ל"אליזבת ספארקל החדשה".
אליזבת, מצידה, מתקשה לקבל את העובדה שהגרסה הצעירה והמשופרת שלה עושה חיל בלעדיה, בשעה שהיא מרגישה אומללה ולא מושכת מתמיד. העניינים מסתבכים כשסו מתחילה למרוד ולהאריך את שבוע הפעילות שלה על חשבון שבוע הפעילות של אליזבת. כצפוי, תופעות הלוואי שנגרמות כתוצאה מכך מתבררות כמחרידות (ובלתי הפיכות), והן רק הולכות ומחמירות.
"מה שריתק אותי בסרט הוא האופן המאוד פיזי והמאוד גרפי שבו הוא חוקר את האלימות שאנחנו הנשים מפעילות כלפי עצמנו", מסבירה מור. "הרגשתי כי מעבר לעובדה שהסרט חוקר את נושא ההזדקנות ואת ההתניה החברתית שקשורה אליו, וכן את אידיאל היופי הנשי כפי שעוצב בידי גברים, הוא גם מראה את מה שאנחנו עושות לעצמנו.
"זה נכון שבעולם הבידור ובהוליווד הלחץ גבוה יותר, ויש יותר שמוטל על הכף, אבל מדובר בנושא שכולנו יכולות להזדהות איתו. זה נותן לא מעט כוח לדעת שהדברים שאנחנו מעוללות לעצמנו הם תוצאה של בחירה, ושאנחנו יכולות לבחור אחרת".
את הסרט כתבה וביימה הקולנוענית הצרפתייה קוראלי פארז'ה (שחתומה גם על המותחן הפמיניסטי המדמם "נקמה"). התוצאה המסוגננת, המסעירה והמאוד גרפית מערבבת בין הסוריאליזם הביזארי של דיוויד לינץ' לתעתועי הגוף הדוחים של דיוויד קרוננברג, ושואבת השראה מסרטים קלאסיים דוגמת "הניצוץ", "רקוויאם לחלום", "הנוסע השמיני", "קארי", ועוד.
אין ספק ש"יופי מסוכן" הוא הסרט הכי משמעותי ומרשים שמור השתתפה בו זה עשורים (ואולי אי־פעם). הוא התקבל בתשואות רמות בפסטיבל קאן (ושם גם קטף את פרס התסריט הטוב ביותר), המבקרים טוענים בתוקף שמדובר בהופעה הטובה ביותר שמור נתנה בחייה, ויש גם דיבור חזק על מועמדות לאוסקר (שאם תגיע, תהיה הראשונה שלה).
"הליהוק היה השלב המאתגר ביותר בעשייה של הסרט", מסבירה פארז'ה למה בחרה להציע את התפקיד הקשוח והתובעני למור. "רציתי למצוא שחקנית איקונית, שתסמל בעצם הנוכחות שלה את הנושאים שבהם הסרט עוסק. מישהי שיודעת מהי ההרגשה כשמסתכלים עליה בהערצה, אבל גם יודעת מה ההרגשה כשאנשים מפסיקים להסתכל בצורה כזאת.
"ידעתי שהמשמעות תהיה לעמת את השחקנית עם הפוביה הכי נוראה שלה. ידעתי מראש שהרבה שחקניות יגידו לי לא. בשלב מסוים השם של דמי עלה, אבל לא חשבתי שיש סיכוי שהיא תסכים. לא חשבתי שהיא תהיה מוכנה להשתעשע עם התדמית שלה באופן שבו הסרט דורש. אבל לדמי היתה תגובה מאוד חזקה לתסריט, והיא חזרה אלי מייד.
"היו לנו שיחות הכנה רבות, כי רציתי שדמי תדע בדיוק למה היא מכניסה את עצמה. דיברנו על הכל – על כך שהצילומים יתקיימו בצרפת ויימשכו חמישה חודשים, על כך שהיא תצטרך ללבוש עזרים פרוסתטיים רבים, על כמות העירום שתידרש ממנה.
מור: "בשנות ה־90 עשו לי שיימינג נוראי על שדרשתי שכר גבוה. למה בעצם שלא ישלמו לי את הסכומים ששילמו לבעלי אז, ברוס וויליס, אם עשינו אותה עבודה? גם כשהצטלמתי בהיריון בעירום ל'ואניטי פייר' לא הבנתי מה הביג דיל. למה נשים בהיריון צריכות להסתתר?"
"היה לי חשוב שהיא תבין את החזון המאוד ספציפי שלי ושיהיה לה נוח איתו. ככל שההיכרות שלנו העמיקה, כך גיליתי שהיא מאוד שונה מהתדמית שהיתה לי לגביה בראש. היא בנתה את עצמה בכוחות עצמה ולקחה סיכונים רבים בחייה. היא ממש רוק אנד רול".
מור: "מדובר במשהו אישי מאוד עבור קוראלי, והרגשתי שהיא מאוד מגוננת על הסרט. רציתי שהיא תבין שבסיפור האישי שלי חוויתי את כל הדברים האלה, וחייתי אותם בצורה מאוד אישית מגיל מאוד מוקדם. רציתי שיהיה לה ברור שאני מבינה את התסריט מעבר להבנה האינטלקטואלית".
איך היתה העבודה על הסט?
"זאת היתה חוויה מאוד קשה וחשופה, שדרשה ממני להיות מאוד פגיעה, אבל באותה העת גם היתה חוויה משחררת. היה עלי פחות לחץ מאשר על מרגרט, כמובן, כי היא זו שהיתה גם צריכה להיראות מדהים כל הזמן. המראה החיצוני שלי הולך ומידרדר במהלך הסרט, אז ידעתי שהצילום לא עומד להחמיא לי. אם כבר, אז להפך.
"אבל היה בזה משהו משחרר. ידעתי שהמצלמה עומדת להדגיש את הפגמים שלי, אבל זה גם אפשר לי למצוא את המקום שבו אני משלימה עם עצמי ומעריכה את עצמי. הייתי צריכה להיכנע ולוותר על החלקים שבי, שמעניקים חשיבות וערך ל'שלמות'.
"במהלך העבודה על הסרט יכולתי לבחון את המקומות שבהם שפטתי את עצמי לחומרה בעבר. את המקומות שבהם ניסיתי לעמוד בסטנדרטים הלא בהכרח ריאליסטיים שהחברה מציבה לנו, למשל הרעיון שאת פחות נחשקת או שהערך שלך יורד כשאת מגיעה לגיל מסוים. בחנתי את המקומות שבהם התמקדתי במה שאני לא – במקום להתמקד בכל הדברים שאני כן, ולחגוג אותם. זאת בהחלט היתה חוויה חזקה מאוד".
חשפה סודות בביוגרפיה
בראיונות הרבים שהעניקה בתקופה האחרונה מור התעקשה שהתפקיד ב"יופי מסוכן" הוא לא "קאמבק" ("אתם תכתבו את מה שאתם צריכים לכתוב. אני מבינה למה זה נראה ככה, אבל לא ממש הלכתי לשום מקום"). עם זאת, גם היא מודה שהסרט החדש השיב אותה לתודעה הציבורית אחרי תקופה ארוכה מאוד, ואחרי שכבר פחות או יותר השלימה עם כך שהקריירה שלה הסתיימה.
אחרי שישבה על גג העולם בשנות ה־90, ואף היתה השחקנית בעלת השכר הגבוה ביותר בהוליווד בזכות תפקידיה ב"סטריפטיז" וב"ג'י.איי ג'יין", התפוקה שלה במאה ה־21 הידלדלה מאוד. היא מיעטה להשתתף בסרטים, ורוב הכותרות שעסקו בה בעשור הראשון של שנות האלפיים הוקדשו למערכת היחסים הסוערת שלה עם בן זוגה הצעיר ממנה ב־15 שנה, השחקן אשטון קוצ'ר (שנכנס לתמונה אחרי התפרקות נישואיה לברוס וויליס ב־2000).
ב־2012 מור הגיעה לתחתית באופן רשמי, כשדווח שהיא כמעט מתה מהתקף קשה שנגרם בעקבות שילוב לא מוצלח בין מריחואנה סינתטית לגז צחוק. היא הובהלה לבית חולים, נכנסה למכון גמילה – ופחות או יותר נעלמה מהעין הציבורית.
באותה תקופה, כך העידה על עצמה, לא היתה לה קריירה, לא היתה לה מערכת יחסים, שלוש הבנות שלה הפסיקו לדבר איתה, והגוף שלה הבהיר לה שאם לא תתחיל לשמור על עצמה, היא לא תחיה עוד זמן רב.
כאשר הפציעה שוב, אחרי שלקחה את הזמן הדרוש לעבוד על עצמה ולהבריא, התברר שניצלה את ההפוגה שנכפתה עליה כדי לכתוב אוטוביוגרפיה אמיצה וחושפנית בשם "Inside Out".
הספר, שראה אור ב־2019 והפך לרב־מכר, עסק בילדותה הטראומטית של מור ובמסע הכלל לא פשוט שלה בהוליווד, והכיל מספר לא מבוטל של סיפורים מטלטלים ומחרידים.
מור כתבה בו באריכות ובכנות מרשימה על אמה הלא יציבה נפשית, שאותה הצילה מהתאבדות כמה פעמים כשהיתה ילדה. היא סיפרה על האונס שעברה בגיל 15, והבהירה שאמה היתה זו שסרסרה אותה, תמורת תשלום, לגבר שכפה את עצמו עליה (שנה לאחר מכן מור ברחה מהבית והתחתנה).
מור גם שיתפה את הקוראים בכך שמגיל צעיר סבלה מדימוי עצמי נמוך, והסבירה איך לצד הפיכתה לסמל מין בתחילת שנות ה־80, גם התמכרה לאלכוהול ולסמים (היא נשלחה לגמילה בפעם הראשונה רגע לפני תחילת צילומי סרט הפריצה שלה, "St. Elmo’s Fire", ב־1985), ופיתחה הפרעות אכילה שליוו אותה במשך שנים ארוכות.
נוסף על כך, בספר מור גם הרימה את המסך מעל מערכות הנישואים המתוקשרות שלה עם וויליס ועם קוצ'ר. בין השאר, סיפרה שוויליס לא ראה בעין יפה את העובדה שאשתו משתכרת כמעט כמוהו, וכתבה שנישואיה עם קוצ'ר התפרקו מכיוון שבגד בה (זמן קצר אחרי ששכנע אותה להשתתף בשלישייה).
באחד הקטעים המדהימים הרבים בספר מור גם מספרת שבמהלך צילומי "בחורים טובים" היו מפיקים מסוימים שהתעקשו להוסיף סצנת סקס בין הדמות שגילמה לבין דמות שגילם טום קרוז. כי כפי שהם ראו את זה, "אם דמי מור לא משתתפת בסצנת סקס, למה בכלל צריך אותה בסרט?". רק התערבותו של התסריטאי ארון סורקין גרמה להם לרדת מהרעיון.
סבלה מסטנדרטים כפולים
ללא קשר לדעתכם על כישורי המשחק שלה (או על איכות הסרטים שבהם השתתפה), במבט לאחור באמת לא ייאמן לראות עד כמה מור סבלה מסטנדרטים כפולים – גם מצד הוליווד, אבל גם מצד הקהל – רק משום שאיתרע מזלה להיות אישה.
ב־1993 היא ספגה קיתונות של ביקורת ובוז כשהחליטה להצטלם בעירום לשער המגזין "ואניטי פייר" בעודה בחודש השביעי להריונה. כעבור שלוש שנים שוב היתה נתונה למתקפה חריפה אחרי שפורסם כי קיבלה 12.5 מיליון דולר עבור הופעתה ב"סטריפטיז", סכום חסר תקדים עבור שחקנית בהוליווד באותה עת. במקום לפרגן לה על כך שנלחמה עבור שוויון מגדרי, כותרות העיתונים האשימו אותה שהיא רודפת בצע (הכינוי שדבק בה באותה תקופה היה Gimme Moore).
שנה לאחר מכן שוב הצליחה לעצבן איכשהו את כולם, כשגילחה את ראשה ובילתה כמה חודשים בחדר כושר כדי להשתתף בדרמה הצבאית הקשוחה "ג'י.איי ג'יין". הכישלון הקופתי והביקורתי של הסרט, כך מור מספרת, שבר אותה.
"כשעשיתי את 'סטריפטיז' נתנו לי את התחושה שבגדתי בקהל הנשי שלי, וכשעשיתי את 'ג'י.איי ג'יין' נתנו לי את התחושה שבגדתי בקהל הגברי", אמרה לאחרונה ל"ניו יורק טיימס". "נוסף על כך, עשו לי שיימינג נוראי על כך שגילמתי חשפנית ב'סטריפטיז', ועל כך שדרשתי את הסכומים שדרשתי. למה בעצם? למה שלא ישלמו לי את הסכומים ששילמו לבעלי דאז, ברוס וויליס, אם שנינו עושים אותה העבודה?
"זה לא היה שונה מההחלטה שלי להצטלם ל'ואניטי פייר' בעירום כשהייתי בהיריון. לא הבנתי מה הביג דיל, למה נשים בהיריון צריכות להסתתר? למה אנחנו צריכות להכחיש את זה שאנחנו מקיימות יחסי מין? למה אנחנו צריכות להתבייש בזה?"
מה אמר הדייל במטוס
כיום נראה שדמי מור השילה את רוב המטענים העודפים שליוו אותה לאורך חייה (אם לא את כולם), וגם במובן זה היא אומרת שהיא מרגישה "חופשייה מאי־פעם". היא לא מרבה לעבוד (מלבד "יופי מסוכן" אפשר למצוא אותה כרגע בתפקיד משנה לצד בילי בוב ת'ורנטון וג'ון האם בסדרה החדשה של טיילור שרידן, "Landman", שטרם עלתה לשידור בישראל).
קוראלי פארז'ה, הבמאית: "רציתי שדמי תדע בדיוק למה היא נכנסת. דיברנו על כך שהיא תצטרך ללבוש עזרים פרוסתטיים ועל כמות העירום שתידרש ממנה. ככל שהעמקנו, כך גיליתי שהיא מאוד שונה מהתדמית שלה. היא לקחה סיכונים רבים בחיים שלה. היא ממש רוק אנד רול"
היא ממשיכה להתגורר בחווה באיידהו שבה גידלה את שלוש בנותיה מנישואיה לברוס וויליס – רומר, סקאוט וטלולה (וויליס, שמתמודד עם דמנציה, מתגורר לא רחוק משם עם משפחתו). באפריל 2023 גם נולדה לה נכדה ראשונה שהפכה אותה באופן רשמי לסבתא.
את מקומן של הבנות, שעזבו את הבית מזמן, תפסו תשעה כלבים. לרבים מהראיונות שלה מור מתייצבת עם פילאף, צ'יוואווה זעיר שמתלווה למסעותיה. לצאת לדייטים פחות מעניין אותה כרגע, היא אומרת.
"זאת התקופה הכי מלהיבה בחיי, יש לי עצמאות", אמרה לאחרונה. "אף פעם לא הייתי בנקודה הזאת קודם לכן, ואני לא יודעת מה זה אומר בדיוק או לאן הדרך בדיוק מובילה, אבל אני יודעת שאני רוצה להמשיך לגדול וללמוד. אני רוצה להמשיך לאתגר את עצמי ולדחוף את עצמי אל מחוץ לאזור הנוחות. זה לא משהו שאני בהכרח אוהבת, אבל אני תמיד יודעת שיותר טוב לי כשאני מגיעה לצד השני".
בתוך כך, נראה שמור שואבת הנאה רבה מהעובדה ששמה שוב בכותרות – ומהסיבות הנכונות. הביקור שלה בפסטיבל קאן, בחודש מאי האחרון, היה הפעם הראשונה שבה סרט בכיכובה הוקרן שם (קודם לכן רק ביקרה בקאן כ"1+" של ברוס וויליס), והיא אומרת שהאהבה וההערכה שהיא מקבלת בחודשים האחרונים, מהמבקרים ומהקהל, עדיין מפתיעות אותה וממלאות אותה באושר.
"אני עדיין בהלם מהחוויה ואסירת תודה עליה. לא היו לי שום ציפיות, פשוט שחררתי. לראות עכשיו את התגובות הנלהבות של אנשים לסרט, את כל הממים האינטרנטיים ואת תחפושות ההאלווין שאנשים הכינו השנה ברוח הסרט – זה מדהים. לא ידענו איך ז'אנר האימה ישתלב עם הנושא שבו אנחנו עוסקים, אבל גילינו שהשילוב הזה רק העצים את האימפקט על הקהל.
"זאת חוויה שהיא גם מבדרת וגם הופכת קרביים. מעבר לזה, אנשים מקפידים לראות את הסרט בקולנוע, ועבורי זה מוסיף עוד שכבה של אושר. אני שומעת שיש אנשים שהלכו לראות אותו שלוש-ארבע פעמים! דייל במטוס ניגש אלי ואמר שהסרט גרם לו לעצור ולהסתכל על מה שהוא עושה לעצמו, ולהתחיל לשנות הרגלים. זאת המתנה הכי אדירה שיכולתי לבקש: הידיעה שהסרט באמת גרם למישהו להסתכל על עצמו אחרת".
