אני כותבת את הטור הזה ביום שלישי בערב. ביום רביעי, כלומר מחר, כלומר לפני יומיים, האלבום החדש שלי יעבור מאסטרינג ואי אפשר יהיה לשנות בו יותר כלום. אתם בטח מצפים שאני אסביר לכם מה זה מאסטרינג, אבל אתם הולכים להתאכזב, כי גם אני לא יודעת.
אני רק יודעת שאנחנו שולחים את האלבום לאיש שמסובב באולפן שלו כל מיני כפתורים ואז שולח לנו את האלבום בחזרה כשהוא נשמע בדיוק אותו דבר, ואז הוא מוציא לנו חשבונית ואנחנו משלמים לו כסף. הוא איש מאוד נחמד וגם מאוד מצליח וכולם מסכימים שהוא איש המקצוע הטוב ביותר בתחום המאסטרינג. אני גם מסכימה, כי כולם מסכימים ואני הרי חלק מכולם. זה כל הרעיון ב"כולם".
השירים כבר נכתבו והולחנו. סיימנו להקליט את כל הנגנים. אדם ישב בחדר שלו במשך חודשיים וערך את הכל לכדי מוזיקה. במהלך השבועות האחרונים העבודה שלי על האלבום הסתכמה בלקחת אוזניות לחדר כושר, להקשיב לכל אחד מהשירים חמש או שש פעמים ולשלוח הערות מאוד קריטיות כמו למשל "צריך להגביר את הקול השני בפזמון", "לא שומעים את הת' בסוף המילה", "ב־00:29 יש רעש שנשמע כמו חתול", "יש יותר מדי פפפפפ מהתופים", "אם אפשר שהגיטרה תהיה פחות *קליק קליק* ויותר טינונינו", וכיוצא באלה.
זה למעשה מזל גדול שהאלבום נשלח למאסטרינג כי ההערות שלי הופכות להיות יותר ויותר אזוטריות ומופשטות. אם הייתי יכולה להמשיך ולתקן, כנראה הייתי מגיעה ל"ב־00:24 אני נושמת מעצבן" ו"האלבום הזה סגול מדי".
כל הפעילות הזו דורשת ריכוז שלא באמת מאפשר להקפיד על ספירה של התרגילים, לכן יכול להיות שעשיתי שלושה סטים על כל מכשיר, אבל יכול להיות שגם 30 סטים ושעכשיו אני מוכנה לאיירון מן. להקשיב בבית כמובן לא היתה אופציה, כי חופש ובבית יש לי ילדים שמבחינתם צמד המילים "לא להפריע" הוא חסר משמעות בדיוק כמו שאר הגבולות שלי בחופש. שלשום אמרתי לקטן שאני לא קונה לו יותר שום דבר, ומאז הוא קיבל משאית דינוזאור, מסלול מכוניות וקפיץ קופץ.
אוגוסט כמו אוגוסט, אותו מרק סמיך של זיעה ועצבים. רק השבוע המצבר הלך, נגמר הגז של המזגן באוטו ואיזה דוד על קטנוע התנגש במכונית שלי באחת בלילה, כשהיינו בדרך חזרה מהופעה. וזה רק בתחום התחבורה. אבל אולי זה טוב שיש מה שמסיח את דעתי מתאריך היציאה המתקרב של האלבום.
ככל שעבר הזמן, כל הרגשות שלי כלפי האלבום הזה קיבלו תפנית: הגאווה הפכה לחרדה, ההתרגשות הפכה לחרדה, הסיפוק הפך לחרדה, הדאגות הפכו לחרדה. רק החרדה נשארה חרדה ואולי עדיף ככה, כי עם חרדה אני יודעת להתמודד. אני מתמודדת איתה כבר עשרה חודשים באמצעות הטחת כלים לתוך המדיח, ולא לענות כשמדברים אלי.
שלחתי את האלבום לכמה חברים שאינם מוזיקאים (מוזיקאים הם האנשים הכי גרועים להתייעץ איתם על רוב הדברים, במיוחד לגבי מוזיקה שאנשים יאהבו), שיגידו לי איזה שיר הם הכי אוהבים, על מנת לדעת איזה סינגל לשלוח לרדיו.
מאז אני מתאבססת על האקסל עם התשובות, כמו שרק אנשים שאוהבים אקסלים יכולים להתאבסס על דברים. אני יושבת מול המחשב וממלמלת דברים כמו "רצועה מספר 5 קיבלה 35 אחוז מהקולות, אבל רצועה מספר 3 קיבלה את הקולות של החברים שאני יותר אוהבת".
מכיוון שאני יצור אנושי מסוג *נקבה*, הרגשתי אשמה שאני לא עושה מספיק דברים עם הילדים בחופש, אז החלטתי להמשיך להתאבסס ברכב ולקחתי את הגדולה למוזיאון, אבל כבר בתור לכניסה היה מפוצץ. קיבלתי החלטה מנהלתית שלא נכנסות. הילדה התחילה לבכות – ובצדק.
קיבלתי החלטה מנהלתית לשחד אותה בממתקים. זה לא עבד, לכן החלטתי עוד החלטה מנהלתית לשחד אותה בצעצועים – והיא התרצתה מייד ובחרה מכונת קפה צעצוע. אפילו בצעצועים הילדה שלי תל־אביבית.
בחניה של נמל תל אביב ניגבתי את הזיעה מהטלפון והתווכחתי בווטסאפ עם המעצב הגרפי של האלבום, על איזה צבע יותר מרגש – טורקיז כחלחל או כחול טורקיז. הילדה הכינה לי אמריקנו. ניצלתי את הפקק לשיחת טלפון עם היחצנית, שביקשה ממני לכתוב כמה פסקאות כדי לתאר את האלבום במילים שלי. בינתיים עוד לא הצלחתי לעשות את זה. כן פתחתי מסמך, אבל כל מה שיוצא לי בינתיים זה "זה אלבום מה יש להגיד הוא יפה השירים יפים אני שרה יפה מי שרוצה שיקשיב לזה אוקיי??".
האלבום הראשון שלי יצא ב־2006. אחריו יצאו עוד שמונה. אני מכירה היטב את רכבת ההרים הרגשית הזאת, התחושה ש"זה הדבר הכי טוב בעולם, את נס גלוי, איה כורם, כל האנשים צריכים להפנים את זה ופשוט לתת לך את כל הכסף שלהם", וגם "זה הדבר הכי גרוע בעולם וגם את, דחוף תחליפי מקצוע וגם תחליפי אישיות".
הנדידה הנצחית בין "כולם רואים אותך" ל"כולם רואים אותך מתרסקת", כאילו את שוב בכיתה ו', במסיבה של המגניבים במקלט, שמישהו הביא פנס אולטרה סגול ואת לובשת תחתונים לבנים.
כי זה מה שזה, לצאת לאור. לעמוד מול הפנס ומול כולם ולחכות לעגבניות. או לפרחים. מי שמחזיק מעמד במקצוע הזה כנראה מכור קצת לאדרנלין שבלא לדעת. הכל יכול לקרות: יהיה טוב, יהיה רע, כנראה יהיה משהו באמצע. חלק מהאנשים יאהבו, חלק ישנאו, לרובם לא יהיה אכפת. יש להם עבודה וילדים והלך להם המצבר. הם יזיעו בפקק באמצע אוגוסט, אבל אז אולי יתחיל להתנגן באוטו השיר שהם אוהבים. והאמת היא שזה כל מה שאפשר לבקש
