במרוצת האירועים המטלטלים והמרגשים שפוקדים את הווינו, יום האלימות נגד נשים שחל אמש (ראשון) הספיק לחלוף מעלינו כלא היה. אמנם הכותרות בחדשות ובמדורי האקטואליה השונים התפנו לטובת דברים אחרים, אך בתיאטרון לא העלימו עין וציינו את היום בתזכורת בועטת וחזקה שלא הותירה מקום לאדישות.
ההצגה "נקודת האל חזור" מספרת וזועקת את האבסוד הקורה בחדרי חדרים ובתאי בית הכלא, בהם מצויים בני וגדעון, שני אסירים שמרצים את עונשם על התעללות בנשותיהם. התעללות שנעה על ספקטרום כה רחב, ומתחילה בגבר שמנהל את חשבונות הבית לבדו כי אישתו אפילו לא מתקרבת לסניף הבנק, ומסתיים באובססיה טורדנית וכפייתית אחרי מעשיה באפליקציית מעקב. גם אצל אחד מהם שמתיימר להיות פלספן גדול שקורא את "אותלו" של שייקספיר ואת "מיכאל שלי" של עמוס עוז, לא נחסכת הגבריות הזולה, הפרימטיבית, הכאילו-מאצ'ואיסטית שבטוחה שאישה צריכה להיות בבית. גם רווית, העובדת הסוציאלית, שנראית מנהלת חיי שגרה תקינים, קבורה עמוק בתוך הגיהנום השקט הזה.
המשפטים שיוצאים מפיהם של שני האסירים והלכי תודעתם, המובעים בצורה טבעית, שגורה ונורמטיבית, מכים מהלומה קשה על השומע אותם וגורמים לו לתפוס את הראש. פעם זה נאמר בשקט ובמרומז, פעם בקול שואג וברעש גדול, אך תמיד נאמר ונשאר ברדאר התיאטרוני בעוצמה שאי אפשר להתכחש לה. אלימות נגד נשים, ה"פיל" הזה שנמצא תמיד בחדר, או יותר נכון באולם התיאטרון, גרם לי לזוע באי נוחות, לכסות את חצי פניי עם הידיים ולצקצק לא מעט במהלך ההצגה. כשאוספים את הפעמים הללו מתוך הרגעים הפשוטים לכאורה, ניתן לתפוס את גודל האירוע והתופעה המדוברים כאן. בהדהוד המסר הזה ובאופן שבו היא מעבירה אותו, "נקודת האל חזור" בבימויה של יעל פינקלשטיין האמיצה, לא נופלת וצולחת אותו בענק.
בהצגה הזו מופיעים שלושה שחקנים; שני האסירים (אלעד קונפינו, יוסי רחמני) והעובדת הסוציאלית (יעל מסנר) בבית הכלא. קונפינו ורחמני מצליחים בכישרון רב לצייר שני סוגים בולטים של גבריות ואנושיות פגומה ומקולקלת, מסוחררת שיגעון גדלות וטירוף. גם מסנר בולטת לטובה במשחק שלה, שמאמץ נשיות אחרת וחידתית שלא מרבים לדבר עליה. אליהן מצטרפות עוד שלוש שחקניות שמופיעות בעדויות וידיאו קצרצרות בלבד, ומגלמות את אותן נשות האסירים שחוו אלימות בבתיהן. באופן מפתיע ובלתי צפוי, "נקודת האל חזור" שמה בפרונט יותר גברים על הבמה, ובכך מגלה את הפגיעות והניצול הנשי ביתר שאת. חוויית האלימות הנשית, שניתנת יותר דרך תיווך משני על ידי אותם גברים, מתעצמת וגורמת לצופה לחוות את הזעזוע במלואו, בניגוד להפך המצופה.
ההצגה "נקודת האל חזור" שבתיאטרון הסמטה לא רק הזכירה לי את המודעות לנושא הרגיש הזה, אלא בכלל חידדה לי שיש יום עבורו. כבר 9 שנים. 2.2 – תאריך עם ספרה אחת בלבד שכביכול קל לזכור, אך שאיכשהו מתערבב ונגנז בין כל המתרחש.
אם חשבתי שאנחנו בימים נאורים, שהמין הנשי התעלה כבר למחוזות שפויים, נורמליים וראויים, ההצגה הזו גרמה לי לחשוב ולהרהר בכך שוב. העובדות והסטטיסטיקה, שניתנו לקהל במסגרת הפאנל הנשי המיוחד שהתקיים בתום ההצגה, מראות אחרת לגמרי. שלוש מיליון נשים בישראל נמצאות בשנות ה-20 ומעלה שלהן. חצי מיליון מהן, רובן נשים משכילות, התלוננו על אלימות שהן חוות בזוגיות. קחו בחשבון את הכוכבית הקטנה, אך הכה חשובה, של אי הימצאותו של חוק חובת דיווח בישראל, שאולי אם היה קיים היה מעלה את רף ומספר המתלוננות. רק בשנת 2025, שהחלה לפני חודש, כבר נרצחו ארבע נשים. ואם עלה בראשכם שהתופעה המחרידה הזו שמורה למגזר אחד בלבד, גם פה נשחטות פרות קדושות, מוסכמות ושאר סטיגמות שמזמינות אותנו להחליף את סימני הקריאה בסימני שאלה.
כדי לקבל קצת פרופורציות אמיתיות מהחיים על מה שבאמת קורה בחברה שלנו, ולא רק באמצעות הנתונים היבשים, תצטרכו להטיל על עצמכם חובת צפייה בהצגה הזו. יש בה כאב, קושי וצעקה עזה על הפערים של 2025 לבין החיים האימתניים שחלק מנשותינו מצוי בו בתוך המרחב שאמור להיות הבטוח ביותר. אם האדישות והסלחנות הן חטא, אז "נקודת האל חזור" היא התחלה של תיקון. בואו להיות חלק ממנו.