"להיות בדיכאון חרדתי זה עשרים וארבע שבע דפיקות לב", מתארת דיקלה בכנות מצמררת את אחת התקופות המאתגרות בחייה. "זה נימולים בכל הגוף מבחינה פיזית. חשש, פחד, חרדה, מתח, לא יכולת לזוז מטר לבד. כל המבט שלך על הקיום, כל המציאות וההבנה של הקיום, מתערער".
בגיל 27, בשיא הצלחתה המוזיקלית עם אלבומה "אהבת מוזיקה", מצאה את עצמה דיקלה במשבר עמוק שהוביל אותה בחזרה לבית הוריה.
"לעולם לא הרשיתי לעצמי להיות ילדה", היא משחזרת. "תמיד הייתי חייבת לשרוד. ופתאום, אחרי שקיבלתי הכרה, הרשיתי לעצמי להתמוטט. פתאום הייתי צריכה שאמא שלי ואבא שלי יטפלו בי, יסתכלו עליי, יגדלו אותי, יעזרו לי, יכינו לי לאכול, יכסו אותי".
המשבר נמשך חצי שנה, במהלכה התמודדה עם תחושות של מחנק, זרות, ניכור ו"הכי הכי – בדידות מאוד גדולה". בסופו של דבר, נאלצה לפנות לטיפול תרופתי: "אני זוכרת את הפעמים הראשונות שהייתי לוקחת כדורים, זה היה מחרפן אותי, כאילו וואו, הגעתי לכדורים".
היום היא מתייחסת לכדורים כאל "רשת ביטחון לתהום". למרות שהיא מתארת את עצמה כ"אדם מאוד שמח ומאוד בריא", היא מודה שהפחד מהדיכאון עדיין קיים: "יש את הפחד מהאירוע הזה, יש את הפחד מההרגשה הבלתי נתפסת הזאת. זה גם מבוכה מאוד גדולה".
הדיכאון הותיר בה צלקות עמוקות: "כל מה שהיית לפני – איננו. זה משפיל מאוד. הייתי כמו אדם עשיר שהיו לו אימפריות וירד מנכסיו, עד כדי לשבת ולקבץ נדבות ברחובות".
במקביל למאבק בדיכאון, דיקלה חושפת פחד מתמיד אחר – החשש שכל שיר שהיא כותבת עשוי להיות האחרון. "אני כל שיר חושבת שיכול להיות שזה נגמר", היא מודה, למרות קריירה מפוארת של עשרים שנה שכוללת להיטים כמו "ואם פרידה" ו"אין עוד אהבה כזאת".
כשאני מתפלא על חוסר הביטחון הזה, היא מסבירה: "אני אדם חסר ביטחון, בסוף בסוף בסוף ברמה. יש לי את המחשבות שלי". היא מתארת את האתגר המתמיד של יצירת שירים שיהפכו לקנוניים: "זה מורכב, זה מתח מאוד גדול, זה פחד מאוד גדול".
אבל דווקא מתוך הפחד והכאב, דיקלה מצאה נחמה בלימוד תורה ובהבנה עמוקה יותר: "ההבנה הזאת שהכל במקומו באמת, ולכל דבר עת, זה מקל עליי. יכול להיות שהייתי צריכה לכתוב רק את 'ואם פרידה' ואת 'אין עוד אהבה כזאת', וזה היה צריך ליפול לעולם, וזה היה התפקיד שלי".
היא מתארת את רגע היציאה מהדיכאון כמעין לידה מחדש: "חזרתי לתל אביב אחרי חודשים, עם המון פחד וחשש. יצאתי ערב אחד עם חברה… היה מין ריח כזה בחוץ, היה מין משהו חדש עבורי. כאילו הכל טוב. זה היה רגע מכונן, שהנה עברתי עוד תהליך במשבר".
הביקור האחרון של דיקלה בביתה של רונית אלקבץ, חודש לפני מותה, חושף את הרגעים האינטימיים של חברות שהפכה למשפחה. "נכנסנו לחדר השינה שלה הענקי. היא הייתה כל כך רזה, נראתה קטנה בתוך המיטה הענקית הזאת, מהפוך כזה עליה, ואני יושבת על כיסא לידה, ושקט."
ברגע של תובנה כואבת, דיקלה מתארת את הפער בין התדמית הציבורית למציאות הקשה: "אני פתאום אומרת 'אם העולם היה יודע' – רונית אלקבץ, השחקנית המטורפת הבינלאומית, פשוט שוכבת על ערש דווי, והחברה שלה יושבת לידה חסרת אונים, פשוט חסרת אונים מיובשת".
בראיון, שנערך לאחר אירועי השבעה באוקטובר, דיקלה מדברת על התפכחות מסוג אחר – זו הלאומית. "אנחנו במשבר מאוד מאוד עמוק", היא אומרת. "יש משבר אמון מאוד גדול בכל המערכות. פתאום הכל גלוי, פתאום הולכים ערומים. פתאום הכל אוויר חם, מה שנקרא. פתאום הכל התפוצץ".
את הזעזוע העמוק מהאירועים היא מתארת במילים כואבות: "אני כועסת. אני כועסת על מה שהם עשו לנו. אני כועסת על הצהלולים. אני כועסת על המחיאות כפיים. על החגיגות. וזה שבר ברמה האנושית בבני אדם".
ועדיין, בתוך המשבר העמוק, דיקלה מדברת על המשכיות: "אנחנו ממשיכים לחיות כי אין ברירה, אבל אתה נע בחולשה, אתה נע בחוסר אמון, אתה עייף, אתה בטראומה, אתה מפחד יותר, אתה במתח, אתה עצוב, ומשהו חסר לך".
למרות הכל, היא מדגישה את חשיבות הזהות והשורשים: "אני קודם כל יהודייה, קודם כל לפני הכל. לפני שאני זמרת, לפני שאני אמא, לפני שאני ישראלית – אני קודם כל יהודייה. וזה עניין מהותי ואני לא מפחדת מהזהות שלי, אני גאה בה ואני חוקרת אותה. אני לא מתביישת בה ואני לא מתנצלת עליה".
הראיון חושף דמות מורכבת של אמנית שלמרות הצלחתה המתמשכת, ממשיכה להתמודד עם פחדים וספקות עמוקים – הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. דיקלה מוכיחה שאפשר להיות גם שברירית וגם חזקה, גם פגיעה וגם מצליחה, וששום הצלחה חיצונית לא מחסנת מפני המאבקים הפנימיים שכולנו חווים.
בימים אלה של משבר לאומי, המסע האישי שלה מקבל משמעות נוספת – על החוסן שנבנה דווקא מתוך השבר, ועל היכולת להמשיך הלאה גם כשהכל מתערער.
