כבר 15 חודשים שבישראל מתחוללת מלחמה. בזירות רבות ומגוונות, מול אויב מוכר יותר או פחות, מקרוב ומרחוק. ישראל מוצאת את עצמה בחזיתות רבות, ובכולן – עומדים ראשונים בחזית חיילי המילואים.
עשרות אלפי חיילים, שמאז השבעה באוקטובר 23, חייהם השתנו לבלי היכר. המדים, שנשמרו לאימונים פעם או פעמיים בשנה יצאו מהארון, והפכו לפריט קבוע בתיק המוכן שרק מחכה לסבב הבא. ביקוריהם ונוכחותם בבית התמעטו משמעותית, ורבות דובר (ועוד ידובר) על הנזק האדיר שספגו חיי הזוגיות והמשפחה שלהם. במקביל, הלך והחמיר גם מצבם הכלכלי. הם אינם נוכחים בעבודתם, ולמרות שהם מקבלים שכר עבור ימי המילואים איש אינו מבטיח את עתידם התעסוקתי.
בחודשים האחרונים, ועם סיומה של הלחימה בצפון, אלפי מילואימניקים שוחררו ושבו כביכול לחיי השגרה המוכרים. החוק הגן עליהם מפני פיטורין ב-60 הימים הראשונים לשובם, אולם בשבועות האחרונים הולכת ומתרחבת תופעת פיטורי המילואימניקים, כאשר תחולת החוק פגה מעליהם והם אינם מוגנים עוד. אני פוגשת אותם מדי יום, כשהם מגיעים מכל רחבי הארץ וקוראים לעזרה. הם עמדו בייסורי המלחמה, בגעגועים הביתה, בניתוק המוחלט מכל מה שהכירו, אבל הם אינם יכולים לעמוד בפני פגיעה כלכלית אדירה נוספת, כאשר יעמדו אל מול מעסיק שישלח אותם הביתה.
מצידם של המעסיקים, המצב ברור. במהלך החודשים הרבים בהם העובד שהה בחזית הלחימה, העסק נדרש להמשיך ולעבוד ולשם כך נשכרו עובדים חלופיים או שנמצאו פתרונות אחרים. הזמני, הפך עם הזמן לקבוע וכאשר העובד המילואימניק שב לעבודה- מקומו כבר לא היה מובטח לו. הרי אם העבודה מתבצעת גם בלעדיו- מדוע להחזיק אותו?
הוסיפו לכך את העובדה שעבור אנשי מילואים רבים, השיבה לשגרה מורכבת ומאתגרת, והם נדרשים להתמודד עם קשיים רגשיים, נפשיים, זוגיים ומשפחתיים, בנוסף לדאגות הפרנסה, והנה קיבלתם עובד שמנסה לצלוח את חזרתו לחיים הרגילים והמוכרים כאשר סיכויי ההצלחה אינם לטובתו. עבור המעסיקים, שנאלצו להתמודד במשך חודשים ארוכים עם היעדרותו של העובד מדובר בזמן יקר נוסף שהולך לאיבוד וההבנה לצרכיו של העובד הולכת ומתעמעמת.
נכון, החוק עשה את שלו. הוא הגן על אנשי המילואים עם שובם לעבודה, אולם לאחר תקופת האכשרה הראשונית הנדרשת בחוק, עומד המילואימניק כואב אל מול הזימון לשימוע שקיבל, רגע לפני שימצא את עצמו נזרק מהמערכת.
מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולאפשר את המצב הזה. אנשי המילואים- שכירים ועצמאיים גם יחד- זכאים לכל מצנח זהב שהמדינה יכולה להעניק להם, שיצניח אותם בחזרה לחייהם, מבלי שיצטרכו לשאת כעת במשך שנים קדימה את נזקי הלחימה- בגוף, בנפש, ובכיס. על כן, אני מאמינה כי נדרשת כאן התייחסות מידית לתופעה הקשה עמה מתמודדים בימים אלה אלפי מילואימניקים בכל רחבי הארץ, המוצאים עצמם נפלטים ממקומות העבודה רק כי קמו והצטרפו לכוחות הלוחמים כשמדינת ישראל קראה להם.
מאידך, גם על המעסיקים מוטלת בעת הזו החובה הלאומית להיכנס מתחת לאלונקה, ולהושיט שם יד לעובדים שחזרו משדה הקרב. המלחמה הזו אינה דומה לשום דבר שהכרנו קודם לכן, ומכאן- מחייבת גם ערבות הדדית גדולה מהרגיל, ומחייבת את כולנו לעשות צעד אחד ענק קדימה, למען האחר. אם העובד שלכם חזר משירות מילואים ארוך, אנא שימו לב לאופן ההתמודדות שלו ולסימנים שמצביעים על הצורך בעזרה, הושיטו לו יד ואוזן, הורידו ממנו לחץ מיותר ויחד עם זאת- וודאו שהוא יודע ומסוגל לעמוד בתפקיד שהוטל עליו. הימנעו מלמהר ולפטר אותם, גם אם החוק מאפשר לכם. הם נלחמו עבור כולנו, כעת- תפקידנו הוא להילחם למענם.
אורנה שמריהו היא עו"ד מומחית לדיני עבודה, ראש פורום 'דיני עבודה' ב'זאפ משפטי'
