את הביקורת הזו אני רוצה לפתוח בהתנצלות בפני הקוראים שראו את השם טייט מקריי בכותרת וחשבו שמישהו פשוט נרדם על המקלדת. אבל אם לא יצא לכם להיתקל בשנתיים האחרונות באחד השמות הלוהטים בעולם הפופ, אז היי, אולי האשמה כאן היא בעצם שלכם. בכל מקרה, אני ממליץ לכם לפשפש קצת בזיכרון, או אולי פשוט ביוטיוב, אחרי השירים Greedy, exes ו-It's ok I'm ok (האחרון מתוך האלבום הנוכחי) ולחזור אלינו. עכשיו אפשר להתחיל.
אם כבר הקדשתם זמן להאזין לשירים שציינתי, אתם כנראה מבינים למה יש כל כך הרבה ציפיות מטייט מקריי. עם זאת, האלבום השלישי שלה, So Close to What, אשר יצא ביום שישי האחרון וכולל 15 רצועות, אמנם מציע כמה רגעים מעניינים, אך מוכיח כי ההשוואות התכופות הנערכות בינה לבין הכוכבת בריטני ספירס, לא רק שאינן תורמות לקריירה שלה – אלא עושות עוול לשתיהן.
בריטני לא הייתה רק אייקון פופ של דור שלם, אלא גם זמרת בעלת קול ייחודי ופזמונים בלתי נשכחים. טייט מקריי, למרות כישרונה המרשים בריקודים, לא מצליחה להציע את אותה רמה של אותנטיות ובולטות במוזיקה שלה. אפשר בהחלט לזהות את ההשפעות שלה על סצנת הפופ, אך בשלב הזה עדיין אין לה תכונה מייחדת שמבדילה אותה מאמניות אחרות, כמו סברינה קרפנטר או מדיסון ביר. יש לה כשרון, אבל האלבום הזה לא מצליח לחשוף מי היא באמת, וזה מה שהופך את שם האלבום So Close to What למדויק מאוד – היא קרובה, קרובה מאוד להיות אמנית אמיתית, אך עדיין לא שם.
האלבום הזה, שמוקדש לחוויות של טייט בת ה-21 במפגש בין אהבה לתהילה, מציע הפקות שמרגישות הרבה יותר מושקעות מהאלבומים הקודמים שלה (עם כל הכבוד לאלבומה הקודם Think Later, שסיפק כמה רגעים נפלאים). וכשההפקה הרבה יותר מדויקת, גם השירים נשמעים שלמים ומלאים יותר. עם זאת, המוזיקה לא מחזיקה לאורך כל הדרך, ולמרות שזו בהחלט הגרסה הטובה ביותר שלה עד כה, הביקורת המרכזית נותרת – האלבום לא מציע חידוש או משהו שיעורר התלהבות אמיתית.
יש רגעים מאוד אותנטיים באלבום, במיוחד בשירים כמו Purple Lace Bra, שבו מקריי חושפת צד פגיע ומעניין שלה. השיר מציג את הבעיות שלה עם האובססיה הגברית לגוף שלה במקום למה שיש לה להציע מעבר לכך, עם משפטים כמו "אתה מקשיב רק כשאני בלי בגדים", שמספקים הצצה לחשיבה הפנימית שלה. זהו רגע שבו הזמרת מפגינה כנות אמיתית, ומלמדת אותנו משהו על הדרך בה היא נתפסת בעולם הפופ. גם שירים כמו Sports Car ו-2hands מציעים פזמונים קליטים שנעשים טובים יותר הודות לביט האיכותי והווקאליות של מקריי.
מנגד, יש לא מעט רגעים אחרים שבהם האלבום מרגיש שטחי ונטול עוקץ. רבים מהשירים, בעיקר אלו שנעשים בסגנון R&B מעורפל, לא מצליחים להותיר חותם. מדובר בשירים שמתערבבים אחד בשני בלי תיחום או זיהוי ברור של סגנון ייחודי. לדוגמה, Revolving Door ו-Signs לא מצליחים לממש את הפוטנציאל ונראים כמו שירים חסרי עמוד שדרה, שהיו יכולים להיות יותר מעניינים אם היו מקבלים טיפול יותר מדויק בכתיבה ובסאונד. מקריי מציגה מילים מרתקות פה ושם, אך לא משכללת אותן מספיק כדי שהן יהפכו למשהו שמזכיר את הכותבים המובילים בסצנת הפופ.
בנוסף, השיר Nostalgia הוא ניסיון נוסף שלה בבלדה, שדווקא מראה עד כמה היא לא מצליחה לייצר בלדות אמיתיות עם עומק רגשי. גם כאן, כמו בכמה שירים אחרים באלבום, מקריי מנסה לעסוק בנושאים רציניים, כמו אכזבה מחלומות שלא התגשמו, אבל היא כושלת בלבנות את השיר סביב בצורה שתהפוך אותו למשמעותי. זהו שיר שיכול היה להיות מרגש אם היה מקבל יותר זמן להתפתח, אבל הוא נותר שטחי, מחשבה שרק מדגישה את תחושת ה-"מה היה יכול להיות אם…", שמלווה את האלבום כולו.
לסיכום, So Close to What הוא אלבום שמלמד אותנו הרבה על הפוטנציאל של טייט מקריי, אך גם מבהיר שהיא עדיין לא שם. היא קרובה מאוד להיות אמנית פופ אמיתית, אבל בשלב זה, היא עדיין לא משיגה לעצמה ולנו אלבום שמרגיש שלם ומגובש. היא עוד לא מצאה את הקול הייחודי שלה, ומסיבה זו קשה להרגיש שהיא מצליחה ליצור מוזיקה שתהפוך אותה לכוכבת גדולה באמת.
