אחד מביקוריו הראשונים של דונלד טראמפ, הנשיא האמריקני הבא, יהיה בישראל. זה יהיה ביקור מוצלח מאוד. לכעסו של טראמפ על נתניהו על שהעז לברך את הנשיא ביידן עם היבחרו לפני ארבע שנים, לא יהיה זכר. טראמפ ישים שוב פתק בכותל המערבי, לנוכח הצלחתו של הפתק הישן, וייתכן שיקיים גם ביקור ברמת טראמפ – היישוב היחיד בעולם הקרוי על שמו. הימין, מצידו, יתענג על כך שזהו נשיא שאינו מדבר על "הגדה המערבית" אלא על "יהודה ושומרון".
אבל בשיחה ביניהם ישאל הנשיא את ראש הממשלה מה הוא חושב על האפשרות לממש את תוכנית השלום שלו, אשר הוצגה רשמית בבית הלבן ב־28 בינואר 2020. הוא יזכיר לו מה קרה באותם ימים. שר הביטחון דאז, בני גנץ, מיהר לפגישה עם טראמפ יום לפני האירוע החגיגי, כדי להקדים להביע את תמיכתו בתוכנית עוד לפני שיעשה זאת ביבי. נתניהו הגיע, נרגש, לאירוע, ואיתו ישראלים כמו יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, שפיזז באירוע כחתן ביום חופתו.
נדמה היה כי גם אם הפלשתינים לא נשאלו לדעתם, ולאחר שפורסמה התוכנית שללו אותה, היא הצליחה לפחות לייצר קונצנזוס ישראלי בין תומכי פתרון שתי המדינות ובין שולליו. היא כללה, בין השאר, הקמת מדינה פלשתינית מפורזת על 70 אחוז מן הגדה המערבית, ועוד 14 אחוז שיועברו מן הריבונות הישראלית לריבונות הפלשתינית במסגרת חילופי שטחים ביניהן. הר הבית אמור היה להתנהל על ידי הירדנים, והבירה הפלשתינית תוכננה להתקיים באבו דיס הנושקת לירושלים, ולכלול חלק קטן מירושלים הריבונית של היום.
נתניהו שב ארצה כמנצח, בעיקר משום שיכול היה להצביע על הסכמה אמריקנית לסיפוח 30 אחוז מן הגדה המערבית, ולכך ש־15 ריכוזי התנחלויות יורשו להתקיים במדינה הפלשתינית כמובלעות בריבונות ישראל.
"אז מה אתה אומר?", ישאל הנשיא החדש־ישן. נתניהו כבר הכין את תשובתו. הוא אמנם היה מוכן לכך שתקום מדינה פלשתינית לצד ישראל, בתנאי שתסכים לתנאים שונים ובראשם פירוז, כפי שגם הכריז בנאום בר־אילן ב־2009. הוא גם חזר על כך בנאומיו בעצרות השנתיות של האו"ם. אבל ב־7 באוקטובר הבין שאי אפשר לעשות שום דבר עם הפלשתינים, וכי כולם אותו דבר. לא הרשימו אותו דברי הנשיא הפלשתיני על כך שמחבלי חמאס גרמו לפלשתינים נכבה חמורה יותר מן הנכבה של 1948. הוא יבהיר לאורחו כי הוא מאמין עכשיו שכל הפלשתינים מתכננים להשמידנו, ולכן אי אפשר לחלק איתם את הארץ.
אבל טראמפ איננו תמים ואיננו חדש בביזנס. הוא ישאל את ביבי מה בכוונתו לעשות כאשר יהיה ברור, בקרוב, כי מיעוט יהודי שולט בארץ על רוב פלשתיני. הוא יודע שלא תהיה לבן שיחו תשובה טובה מזו שלפלשתינים תושבי רצועת עזה והגדה המערבית יהיה עדיף לחיות תחת שלטון של מיעוט יהודי וליהנות מזכויות רבות, חוץ מן הזכות להצביע לכנסת, מאשר לחיות בנפרד במדינה שאין בה דמוקרטיה ואין בה זכויות. יכול להיות שטראמפ יידע לומר לנתניהו כי גם בן־גוריון וגם ז'בוטינסקי לא חלמו על כך בסיוטיהם הגדולים ביותר.
הוא ישאל את ביבי אם ישנה את דעתו כאשר בן גביר וסמוטריץ' לא יהיו בממשלה, וכשנתניהו ינסה להשיב תשובה דיפלומטית, הקובעת כי אין לשניים הללו ההשפעה שהעולם סבור כי יש להם על ממשלתו, יתמלא ראש הממשלה בגעגועים לביידן. ביידן אמנם לא השמיט את פתרון שתי המדינות משום נאום שלו על הסכסוך, אבל לא היתה לו שום תוכנית קונקרטית. טראמפ, כך יתברר שוב לראש הממשלה, הוא איש עם תוכנית, והמטרה המשונה שקבע לעצמו לתקופת כהונתו השנייה היא לסיים מלחמות.
