אתמול (רביעי), שנה וחודשיים אחרי אירועי ה-7 באוקטובר, ערכה עמותת קהילת שבט הנובה יריד השכלה ותעסוקה שנבנה במיוחד עבור שורדי ושורדות המסיבות ובני המשפחות השכולות. היריד, שתוכנן בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, קרנות הביטוח הלאומי, קרן רדסטון, מפעל הפיס, הג'וינט וגופים נוספים, התקיים במסגרת ימי הקהילה השבועיים של שבט הנובה בנמל ת"א. ביריד הוצגו תוכניות תעסוקה מותאמות ותוכניות לימודים מסובסדות, בשילוב סדנאות יצירה, הרצאות ודוכני מיצוי זכויות.
כל מי כשנכנס למתחם יכל להבין שלא מדובר ביריד תעסוקה רגיל. עשרות ניצולים, רובם צעירים, מילאו את האולם. את תאורת הניאון הלבנה החליפה תאורה רכה ומעומעמת בצבעי אדום-כתום-צהוב, ואת כיסאות הפלסטיק והשולחנות האפרוריים החליפו פופים וכריות צבעוניות על הרצפה. באמצע הרחבה עמד בר שהציע שתיה קלה ובירה בחינם, ובצידי הרחבה הוצבו שולחנות עגולים עם שלל חומרי יצירה: צמר, חוטים, חרוזים וציוד להכנת נרות. מבעד לחלונות הגדולים השתקף נוף הים, ונשמעו צלילי הגלים הנשברים על רציף העץ שבנמל.
את היקף האולם מילאו שלל דוכנים המציעים לקהל קורסים מקצועיים מותאמים, מסלולי תעסוקה מודעת שיקום ותכניות לימוד במגוון מכללות ואוניברסיטאות. לעומת ירידי תעסוקה רבים, בהם מוצעים קורסים במקצועות ההייטק או התעשייה, פה הוצעו אפשרויות לימודים רבות דווקא בתחומי האמנות, ההפקה, המוזיקה והטיפול, לצד לימודי פסיכומטרי ואנגלית.
"הייתה הנובה, ואז שמונה חודשי מילואים, ובסופם יש פתאום ריק"
"השנה האחרונה הייתה מאוד מבלבלת", מספר עומר לשם (24), שורד נובה, שהגיע היום מירושלים כדי "לחפש את עצמו", או לכל הפחות את עתידו הלימודי או התעסוקתי. "לפני הנובה בדיוק סיימתי פסיכומטרי, ותכננתי להתחיל ללמוד. לא כל כך ידעתי מה, הייתי בדיוק בשלב של התלבטות. השתחררתי, עשיתי טיול, ורציתי לבחון מה מעניין אותי" אמר עומר, "ואז הייתה הנובה, אחר כך גם הייתי במילואים כמעט שמונה חודשים, וכשאתה מסיים את המילואים, יש פתאום ריק מסוים. ואז אתה מתחיל לחשוב, מה הלאה, לאן ממשיכים מכאן. למרות הקושי, אני רואה את עצמי מתחיל ללמוד. אני רק צריך קצת יותר עכשיו להבין באמת מה התחום הספציפי שאני רוצה".
עומר לשם. "מתחיל לחשוב מה הלאה, לאן ממשיכים מכאן" (צילום: הדס יום טוב)
לשם מספר שהשאלה שמעסיקה אותו בזמן האחרון היא: 'איך ממשיכים?'. "גם מבחינה פיזית, וגם מבחינת תמונת עתיד – מה אני רוצה לעשות בחיים? מה אני רוצה ללמוד? דברים כאלה. זה נשמע משהו שכל צעיר בגילי עובר, אבל עבורי זה מרגיש יותר מורכב", הוא מסביר. "פתאום דברים צפים, יותר קשה לעשות את מה שעשית בעבר. פתאום יש לך בעיות קשב וריכוז קצת יותר משמעותיות ממה שהיה קודם. פתאום קשה לזכור, קשה להתמיד בדברים, קשה להקשיב, קשה לשבת בשקט. אני לא יודע להסביר למה, אבל יש גם דברים שהשתנו בתחביבים ובדברים שמעניינים. אתה יוצא אדם קצת אחר".
ראית משהו שמעניין אותך כאן?
"ראיתי שוול סטריט נותנים קורס באנגלית עם סיבסוד לניצולים, זה נראה לי מקום טוב להתחיל. אני לא ממש בטוח שזה מה שאני רוצה, אבל העיקר זה לצאת מהבית, להיות בעשייה, להיות מוקף באנשים ולהיות בתעסוקה".
אתה מרגיש שכבר הצלחת להתחיל לחזור למסלול?
"לא לגמרי. לאט לאט. חלק מהעניין גם זה שאנחנו כבר שנה בזה. זה לא נגמר. יש עוד חטופים בעזה, עדיין חיילים נמצאים בחזיתות, עדיין יש אזעקות שמקפיצות. קצת קשה לך לסיים את הטראומה ככה. ואני כבר צריך להתחיל שוב מילואים עוד מעט".
אתה רואה את עצמך חוזר לעבודה? נרשם ללימודים?
"אני בהחלט רואה את עצמי נרשם ללימודים בקרוב. זה חלק מהשיקום ומהדרך לעלות חזרה ולצאת מהדיכאון מבחינתי, להתחיל לחזור לקצב חיים. להתחיל ללמוד, להתחיל לעבוד, לצאת מהבית. להחזיר את החיים למסלול".
על המדינה: "צריכה להיות הרבה יותר התגייסות"
אבל הוא מודה שקצת קשה לו לראות את עצמו בעבודה 'רגילה'. "להרבה מאיתנו היום יש קשיים בלהיכנס לעבודות רגילות, עם שעות קבועות וכו'. כי אתה לא באמת יודע איך אתה תתפקד בעבודה רגילה. אתה רוצה יותר להגשים את עצמך, ויותר למצוא את המקום שלך, והרבה מהדברים האלה צריך לעשות באופן עצמאי. אחרי שאתה עובר כזאת חוויה מטלטלת, אתה רוצה להביע את עצמך, למצוא את הדברים שמעניינים אותך באמת".
יריד התעסוקה לשורדי הנובה. "זה לא נגמר. יש חטופים בעזה, יש חיילים בחזיתות, יש אזעקות שמקפיצות. קשה לסיים את הטראומה ככה" (צילום: הדס יום טוב)
לשם אומר שגם המדינה עוזרת, אבל לדעתו לא מספיק: "צריכה להיות הרבה יותר התגייסות לסיוע לנפגעים. יש עוד הרבה דברים שאפשר לשפר. בסוף, הרבה מהפעולות שקורות היום מתבצעות על ידי עמותות פרטיות. המדינה צריכה לקחת צעד פנימה – לתת יותר תקציבים, לאסוף את הדברים בצורה יותר מסודרת תחתיה ותחת מוסד אחד, לכוון את האנשים לאן שהם צריכים. יש פה עוד הרבה מקום לשיפור ולעבודה, אבל כל פעם אתה רואה את הדברים עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת. אבל אנחנו כבר כמעט שנה וחצי אחרי, הצעדים צריכים להיות גדולים יותר".
"החלטנו שהשנה השנייה היא שנה של תקומה"
ברמקול מכריזים שבקרוב תתחיל הרצאה בנושא לימודים ותעסוקה במודעות לשיקום, אבל קודם כל אוכל. מרק חם ומנחם מוגש, וגם סלט ופסטה ברוטב שמנת, ותוך כדי הארוחה מתיישבים המשתתפים על הפופים כדי להקשיב להרצאה.
"מינואר 2024 יש לנו, בכל יום רביעי, יום קהילה שבועי, שבו אנחנו נפגשים עם השורדים ועם המשפחות. תמיד יש פעילות, יש מיצוי זכויות, סדנאות ועוד. הפעם החלטנו לייחד את יום הקהילה הזה ולהפוך אותו למשהו טיפה שונה, מתוך הבנה שהצרכים של הקהילה משתנים", אומרת ל'דבר' נעמה שמואלביץ', מנכ"לית עמותת שבט הנובה.
מה זאת אומרת, צרכים משתנים?
"החודשים הראשונים היו חודשים של הלם, אובדן, שכול וטראומה. העמותה קמה רשמית כחודשיים לאחר הטבח, אבל כבר מאותו היום עסקנו בלי הפסקה בצרכים האקוטיים. מבהתחלה ממש בחיפוש אנשים וביצירת קשר, דרך סיוע ראשוני בקבלת טיפול ומיצוי זכויות, הנגשה של טיפולים רפואיים, טיפולים רגשיים. זו הייתה ממש עזרה ראשונה.
פינות יצירה במסגרת יריד התעסוקה. "עלה צורך ושיח של לנסות לחזור לשגרה" (צילום: הדס יום טוב)
"היום, שנה וחודשיים אחרי, האובדן והשכול עדיין קיימים ומאוד נוכחים אבל התחיל גם צורך ואיזשהו שיח של לנסות לחזור לשגרה, למסלול חיים נורמטיבי. החלטנו בעמותה שהשנה השנייה היא שנה של תקומה. לקחת את כל הדבר הנורא הזה שקרה ולראות איך אנחנו אורזים את זה מחדש ומצליחים לצמוח".
שמואלביץ' מסבירה כי מעבר מהקשיים והחרדות, הרבה מהניצולים גם מרגישים איזושהי חוסר נוחות, והשגרה שהייתה להם קודם לאו דווקא מתאימה יותר. "הרבה מהם לא רוצים לחזור לעבודות שהיו להם, הם פתאום מרגישים שזה לא מעניין אותם, שזה לא ממלא אותם. כפי שניתן לצפות, ביחס לקהל שהיה במסיבות, יש המון ניצולים צעירים שממילא היו בתקופת מעבר – אחרי שחרור, אחרי טיול, בלימודים או לפני לימודים".
"זקוקים למשהו אחר, יותר מותאם, יותר מודע טראומה"
"קודם כל, עוד לפני השמה ודברים כאלה, המטרה היא לעזור להם לדייק את הצרכים והרצונות שלהם", מבהירה שמואלביץ'. "הרבה מהם לא יודעים מה הם רוצים לעשות, ויש גם המון אופציות. גם יש המון מענים שונים שניתנים בין על ידי המדינה או על ידי עמותות פרטיות, יש המון מסלולים. אחד הדברים שהבנו זה שבתוך ים ההצעות שיש כבר לא רואים את היער, והרבה מהחבר'ה שלנו לא מצליחים להבין איזה גוף נותן מה ומי יכול לעזור ואיך. כמו כן, יש הרבה חברים שקשה להם עכשיו להחזיק את העומס של לימודים 'רגילים' באוניברסיטה, שמתקשים עם מבחנים או עבודות, עם ריכוז. הם זקוקים למשהו אחר, יותר מותאם, יותר מודע טראומה.
"הרבה מהחבר'ה שלנו לא מצליחים להבין איזה גוף נותן מה ומי יכול לעזור ואיך "(צילום: הדס יום טוב)
"ניסינו לעשות פה מין 'וואן סטופ שופ' – מקום אחד שהכל שם ורק נותר לך לבחור. גם מבחינת המענים שאני אישית זקוק להם, וגם מבחינת מה הלאה. שיהיה להם את כל המגוון שיש גם מבחינת המדינה וגם מבחינת גופים פרטיים שאנחנו עובדים איתם. כל מי שפתח פה דוכן מותאם לאוכלוסייה. בין אם זה ניתן מהמדינה או מגופים מסחריים ומוסדות שיצרנו איתם שיתופי פעולה והם נותנים סיבסודים משמעותיים. אנחנו גם ממש גייסנו כסף שצבוע לסיוע בלימודים".
היריד גם כולל גופים מטעם המדינה, כמו ביטוח לאומי, משרד הרווחה, תכניות ממשלתיות שונות שנועדו לסיוע לניצולים ולמשפחות, שנמצאים כאן כדי לסייע במיצוי הזכויות. "יש 22 תכניות שונות. חלק מהן בתחום ההשכלה, חלק בתעסוקה, חלק בפיצויים כספיים, חלק בטיפולים ועוד. זיהינו את כל התכניות והגופים הרלוונטיים ואספנו אותם לפה" מסבירה שמואלוביץ'.
היעד: לפחות 50% מהמשתתפים ישתלבו בקורסים ובתוכניות
היא מבהירה גם שיהיו עוד אירועים, כולל אירוע תעסוקה והשמה בעבודה: "היעד שלנו להיום הוא לשלב לפחות 50% מהמשתתפים בקורסים ותוכניות לימודים רלוונטיות שיובילו להמשך ההתפתחות שלהם. זה האירוע הראשון בנושא הזה. אחרי האירוע הזה גם נלמד, גם נראה את הפילוח של האנשים שהשתתפו, כי אני רואה פה המון פנים חדשות. והשאיפה היא שבקרוב יהיה גם אירוע תעסוקה עם מעסיקים, עוד תוכניות וקורסים. אנחנו רוצים גם להבין אילו תחומים מעניינים אותם, כי הכיוון הוא לבנות חיים, קריירה ועתיד, לא רק לעבוד בעבודה זמנית".
יריד התעסוקה לשורדי הנובה. "קרתה פה טראומה לאומית וצריך לתת לזה מענה" (צילום: הדס יום טוב)
רוב הפעילות נעשית בעזרת תרומות ועמותות שותפות. גם המדינה פועלת, אבל לדבריה של שמואלוביץ', לא מספיק. "אנחנו רואים את הביטוח הלאומי, שעובדים בתוך מסגרת של חוק, מנסים באמת למתוח את החוק הזה למקסימום. הם באמת עושים הכל. אבל בסוף הם מגבלים בחוק, וחוק נפגעי פעולות איבה זה חוק מ-1970. בשבעה באוקטובר קרה פה משהו שלא דומה לשום דבר שקרה במדינה. אין איזשהו חוק שמאפשר יותר, למרות שהצרכים הם אחרים לגמרי. קרתה פה טראומה לאומית וצריך לתת לזה מענה, גם להווה וגם לעתיד".
(צילום: הדס יום טוב)
(צילום: הדס יום טוב)
