כיצד תיראה מערכת החינוך הישראלית "ביום שאחרי"? נטיית הלב היא לשאוף לחזור לשגרה. אלא שכלל לא בטוח שהמושג "שגרה" עוד רלוונטי. "משבר", כך נדמה, הוא הנורמלי החדש. זה לא רק הרצף הישראלי-עולמי של קורונה, מחאה, אסון ומלחמה שמשבש את שגרת הלימודים. התפתחות טכנולוגית מואצת משבשת את המוכר והידוע בכל הנוגע ליעדי החינוך ולתכניו. תגובה טיפוסית של בתי ספר לאי-הוודאות היא להתיימר להכשיר את תלמידיהם ל"מקצועות המחר", ללמד מיומנויות "גמישות" ולפתח כישורים "רכים", לצד הקניית שליטה בטכנולוגיות מתקדמות. אלו אמורים לכאורה להעניק יתרון בשוק עבודה שאמות המידה שלו עדיין אינן ידועות. אלא שלא רק שהמיקוד הזה אינו בהכרח מועיל – ייתכן שהוא מחריף את הבעיה.
המיומנויות והכישורים המדוברים, מ"פתרון בעיות" ו"הצבת מטרות" ועד ניהול זמן ועמידה מול קהל, הם כולם כישורים אישיים מועילים. אך ההתמקדות בהם מחמיצה נקודה חשובה. המשברים שהתלמידים ייאלצו להתמודד עמם הם ביסודם משברים חברתיים, לא אישיים. כלל ידוע הוא ש"מי שיש לו פטיש, כל דבר נראה לו כמו מסמר". בהתאם, בוגר מערכת חינוך המצויד בכלים אינדיבידואליים באופן כמעט בלעדי, יבקש להתמודד עם אתגרי המציאות באופן אינדיבידואלי. הן בחייו האישיים, והן בתפקודיו הציבוריים. התוצאה תהיה ככל הנראה העמקה של המשבר, לא פתרון שלו.
לכך מצטרפת הנהירה אחר שילוב טכנולוגיה מתקדמת בחינוך, בדגש על טכנולוגיית בינה מלאכותית. הטכנולוגיה הזו משנה מן היסוד את מערכת היחסים בין יוצר ויצירה, בין אמת ובדיה, ובין האנושי לבלתי אנושי. היא מוחדרת אל מערכת החינוך בקצב מסחרר וכמעט ללא בקרה או ניטור של השלכותיה. השאיפה להצמיח בוגרים בעלי אוריינות טכנולוגית עלולה להתגלגל לפגיעה אנושה באנושיותם, ולהתברר כאחד המחוללים של משבר שסיכוני המגפה, המלחמה או האקלים הם משחק ילדים לעומתו.
לעומת מגמות אלו, ניתן לסמן שלוש שאיפות שיש בהן מענה למשבר השגרה של זמננו: האחת, הגדרת מערכת החינוך כמערכת חיונית; וארגונה מחדש בהתאם. השנייה, התמקדות בבניית זהות ערכית אישית וחברתית שאינה מתערערת לנוכח פני משבר. והשלישית, רתימת מערכת החינוך לחיזוק הסולידריות החברתית, הלאומית והכלל-אנושית.
ראיית מערכת החינוך כמערכת חיונית, משמעו להבטיח שימי לימודים לא יאבדו בשל מלחמות, מגפות, אסונות טבע וכיו"ב. ימי לימודים משמעם מפגש פיזי בין נשות חינוך ותלמידים. לשם כך, בתי ספר זקוקים למבנים ממוגנים ומודולריים; ולמעטפת לוגיסטית, פדגוגית ופסיכולוגית מותאמת, תוך דגש על מיקומם כחלק מקהילה מקומית. זה נשמע מסובך ויקר, אבל גם לדור שלם שכמעט אינו מכיר שגרת לימודים יש מחיר לא קטן.
תקופות משבר נוטות לערער זהויות ותפיסות ערכיות. ערעור זה יוצר חרדה ומצוקה שאינן מיטיבות לא עם היחיד ולא עם החברה. כשהן מתבטאות בפוליטיקה, הן מנציחות משברים ומעמיקות אותם. אך מי שזהותו עמוקה וקשורה בשרשרת דורות שכבר ידעה משבר או שניים; מי שתפיסת עולמו התגבשה תוך חשיבה ביקורתית, וכוללת עולמות עשירים של ידע ושל ערכים; אדם כזה אינו נפרם מבחינה ערכית וזהותית לנוכח משברים. הוא לא "יתפכח" ויאמץ עמדה קוטבית לעמדתו הקודמת כשהמציאות תכה על פניו, אך הוא בהחלט עשוי להסיק מסקנות ולפעול באופן פרגמטי ומתוך ערכיו כדי לקדם יציאה מן המשבר.
הצמחתם של יחידים ושל קהילות כאלו צריכה להיות מטרה עליונה של מערכת החינוך. הכלים ליישום חינוך ערכי וזהותי איכותי נמצאים במערכת החינוך ובסביבתה. בתחום החינוך החברתי, בחינוך הבלתי פורמלי, בגופים אזרחיים המפעילים מרכזי תוכן והדרכה. ולא פחות מכך, באוצר הידע הקולקטיבי המוחזק בידי אינספור מורות ומורים. לאלו צריכה להינתן הבכורה בעיצוב תוכניות הלימודים והסדירויות המוסדיות. אם זה יקרה, גם המיומנויות האישיות שהוזכרו לעיל יכולות לממש את ייעודן כחלק הכרחי מהפתרון.
ולבסוף, הסולידריות החברתית. ההתמודדות עם מגפת הקורונה דרשה שיתוף פעולה בינלאומי. ברמת המדינה, זכורות התמונות של חיילי צה"ל מחלקים ערכות מזון בבני ברק, ויוזמות סיוע קהילתיות רבות מספור. במלחמה הנוכחית ברור שלכידות חברתית הכרחית הן להצלחת הלוחמים והן לחוסנו של העורף. כך גם משבר האקלים, שההתמודדות איתו תחייב מן הסתם תיאום עולמי. אם יש לקח שדומה כי נלמד מכל המשברים הללו הוא ש"רק יחד ננצח". אלא שנכון להיום, ה"יחד" הזה מושג על אף, ולא בזכות, מערכת החינוך.
הצרכים האותנטיים של הקהילות השונות המרכיבות את החברה הישראלית מחייבים מידה של הפרדה לזרמי חינוך. אך הפרדה זו יוצרת זרות וניכור. לכן על המערכת בכללותה להציב את הלכידות בראש מעייניה. בתי ספר צריכים להבטיח למידה אמפטית של דרכי חיים וחשיבה אחרות מאלו של ציבור הלומדים בהם. לשם כך, הם חייבים לקיים מפגש מתמשך ומעמיק עם קהילות שונות. בהינתן שהלכידות החברתית היא תנאי לעמידה באתגרים ובמשברים, על המדינה להעריך ולתגמל בתי ספר על פי המידה שבה הם מצליחים לקדם אותה. גם כאן, דרכי הפעולה האפקטיביות קיימות וידועות. אבל בלי מאמץ מרוכז ונחרץ הן נדחקות לקרן זווית ונותרות כיוזמות ספורדיות שאין להן אפקט של ממש.
חינוך לקראת המחר הוא חינוך המכיר בין היתר במשברי המחר. לקחת ברצינות את התובנה הזו, משמעו לבנות את מערכת החינוך כך שתהיה איתנה דיה לתפקד בעתות משבר. מערכת חינוך שתצמיח יחידים וקהילות המסוגלים לצלוח משברים ולהיבנות מהם. מערכת חינוך שהלכידות המאפשרת לחברה כולה להתגבר על משברים היא המטרה החשובה ביותר שלה. "כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה", כתוב בישעיהו. ה"משבר", בעברית, הוא מקום מושבה של היולדת. תפקידה של מערכת החינוך לעת הזו הוא להבטיח כי דווקא לנוכח משברים יימצאו הכוחות ללידה של מציאות חברתית חדשה וטובה יותר.
יואב רימר מלווה בתי ספר בתחומי החינוך החברתי-ערכי ברשת אמית, ועוסק במפגש בין חילונים לדתיים במערכת החינוך. חבר בתנועת דרור ישראל, ועמית בבית מדרש 'למעשה' להלכה ישראלית
