דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא: פוליטיקאי פופולרי, אהוב על הציבור אבל מתועב על ידי האליטות, נבחר ברוב מכריע, ולא בפעם הראשונה. במשך שנים, הפרקליטות רודפת אותו עם שורה ארוכה של מהלכים מפוקפקים, שכוללים איומים עדינים על מקורביו, אכיפה בררנית עד פליאה, ואקרובטיקה משפטית שמסובבת חוקים על ציריהם על מנת להבטיח את התוצאה המתבקשת ולמצוא אותו אשם במשהו, לא כל כך משנה במה. התקשורת, כמובן, משתפת פעולה בהתלהבות גלויה, ומציירת את המועמד כקריקטורה שטנית, מגמדת גם את הישגיו הניכרים ביותר ומהללת גם את הנלוז שביריביו. ואם זה לא מספיק, קברניטי משק למיניהם אצים־רצים להצטרף לחגיגה, ורותמים את הונם וקולם למקהלת קיתונות הרותחין.
התרחיש הזה כמובן – כמובן! – דמיוני לחלוטין במדינת ישראל, שבה הפוליטיקה טהורה, התקשורת רצינית ומכבדת את צופיה וקוראיה, ומערכת המשפט אחראית ואמונה על איזונים ובלמים. אבל בארה"ב המצב שונה, וביום שאחרי ניצחונו ההיסטורי בבחירות, דונלד טראמפ התעורר לאתגר שיכריע, במידה רבה, את הקדנציה השנייה שלו בבית הלבן: איך להכניע את המערכות הענפות שבילו את העשור האחרון באגירת כוחות בלתי דמוקרטיים בעליל, בסיכול רצון הבוחרים, ובהתנכלות הולכת וגוברת לכל מי שסומן כאויב פוליטי – דונלד טראמפ בראש ובראשונה.
הפתרון, לדידו של הנשיא הנכנס, פשוט כמו שהוא נועז: למנות לתפקידי מפתח מועמדים בלתי־שגרתיים שיוכלו לא רק להתוות מדיניות, אלא בראש ובראשונה, אם לשאול ביטוי מהרקולס, לנקות את האורוות ולהבטיח שזרועות השלטון ישובו לעבוד בשביל הציבור ולא בשביל קבוצה זעומה של בעלי אינטרסים פרטניים. פיט הגסת', המועמד לתפקיד שר ההגנה; מאט גייטס, המועמד לתפקיד התובע הראשי; רוברט קנדי ג'וניור, המועמד לתפקיד שר הבריאות; אילון מאסק, המועמד להוביל רשות חדשה שאמונה על יעילות ממשלתית ומניעת בזבוז – את כולם מאחדת האמונה שהגיע הזמן לרפורמות מרחיקות־לכת בוושינגטון, כאלו ששוברות את כל כללי המשחק הישנים והמושחתים. אבל על מנת להבין את ההיגיון מאחורי המינויים הללו, יש קודם כל להבין מעט ממה שקרה בארה"ב בעשור האחרון.
ד"ש ממדינת העומק
בואו נתחיל בהתחלה, בתיאוריית הקונספירציה ההזויה שידועה היום בשם: Russiagate. איפשהו בשלהי 2016, כשהילארי קלינטון נראתה המועמדת הבלתי־נמנעת לנשיאות, הקמפיין שלה שכר את שירותיו של אחד כריסטופר סטיל, סוכן ביון בריטי לשעבר, שעזב את שירות הוד מלכותה בבושת־פנים. אותו הסטיל חיבר מסמך שטען, פחות או יותר, את הטענה הבאה: דונלד טראמפ הוא סוכן סמוי של ולדימיר פוטין, ככל הנראה היות שלרודן הרוסי יש קלטות לוהטות שמראות את טראמפ משתתף באקטים מיניים בלתי היגייניים בעליל עם זונות מוסקבאיות בעלות שלפוחיות רגיזות.
לא צריך להיות ג'יימס בונד על מנת לקחת את הטענות האלו, בייחוד כשהן מגיעות מיריב פוליטי עם אינטרס מובהק להכפיש, בערבון מוגבל מאוד. אבל המסמך נתן ל־Deep State – "מדינת העומק", השם הפואטי המכליל לבועה שמאגדת בתוכה את הפרקליטות, התקשורת, הביורוקרטיה המנהלית, מערכות אכיפת החוק, והעסקים הגדולים – את התירוץ המתבקש, וציד המכשפות יצא לדרך. מיטב עיתוני ארה"ב, כולל ה"ניו יורק טיימס", פרסמו סיפורים מתנשפים עם ציטוטים מהדו"ח של סטיל, והעניקו זה לזה פרסים למכביר, כולל את הפוליצר היוקרתי. כשכמה ועדות חקירה הוכיחו מעבר לכל ספק שהדו"ח היה לא רק מפוקפק בעליל, אלא גם שכל מושך קולמוס מתחיל היה צריך לחשוד בו ובמחברו – שום דבר לא קרה.
"אחרי שהתברר שכל העניין היה בדיה אחת גמורה", אמרה לי עיתונאית בכירה שביקשה להישאר בעילום שם, על מנת שלא לעורר עליה את חמתם של עמיתיה לכלי התקשורת המוביל שהיא עובדת בו, "ציפיתי שכולם יגידו סליחה, טעינו. שידווחו על העובדות לאשורן. אולי אפילו שיחזירו את פרסי הפוליצר, כי אחרי הכל, הפרסים האלו ניתנו בעבור דיווח על משהו שהתברר כשקרי. אבל לא. כולם המשיכו לנהוג כרגיל, ולהעמיד פנים, למרות העובדות, שהסיפור היה נכון ושטראמפ באמת היה המועמד המנצ'ורי של פוטין. זה פשוט מטורף".
מטורפת בהרבה היא העובדה שה־FBI השתמש במסמך על מנת לשכנע את בית המשפט לאפשר ריגול מרחיק לכת אחרי אנשיו של טראמפ, כולל עוזר בכיר בשם קרטר פייג'. בשנת 2019, רוזמרי קולייר, אחת מארבעת השופטים שאישרו לבולשת להאזין בסתר לשיחות של פייג', השתלחה בארגון, וטענה בהודעה רשמית שהבולשת "סיפקה מידע שקרי למחלקת ביטחון המדינה של משרד המשפטים, וכמו כן הסתירה מידע קריטי שסתר את התיק שהבולשת ניסתה לבנות… על מנת לרגל אחרי אזרח אמריקני בשם קרטר וו. פייג'".
ה־CIA השתתף אף הוא בחגיגה: ג'ון ברנן, ראש הסוכנות תחת הנשיא ברק אובמה, השבית את כל הסוכנים שבילו את הקריירה שלהם בללמוד את רוסיה ושירותי הביון שלה, בחר חמישה סוכנים נאמנים שכל קשר בינם לבין הבנה בסיסית של הרוסים מקרית בהחלט, ודרש מהם לכתוב מזכר שרומז אף הוא שטראמפ הוא בובה של פוטין. המסמך, כמובן, הודלף לתקשורת, שפרסמה אותו לא כוונדטה אישית של רב־מרגלים כנגד הנשיא הנבחר, אלא כקונצנזוס גורף של כל קהילת המודיעין.
הסודות במחשב של האנטר
אבל הדוגמה המקוממת ביותר, אולי, של ה־deep state ועוולותיו, הגיעה ארבע שנים לאחר מכן, בזמן המרוץ הצמוד בין טראמפ לג'ו ביידן. ב־14 באוקטובר 2020, ה"ניו יורק פוסט", עיתון שמרני ולוחמני, פרסם כתבת שער שחשפה שערוריית ענק: הנטר ביידן, בנו הלא־יוצלח והמסומם של המועמד הדמוקרטי לנשיאות, נתן את המחשב הנייד שלו לתיקון, והטכנאי שעבד עליו הזדעזע לגלות, נוסף על תמונות של ביידן הצעיר בכל מיני מצבים מביכים, תכתובות עם אוליגרכים אוקראינים, שבהן הנטר מבטיח לשותפיו לעסקים גישה חופשית לאביו. בהתחשב בעובדה שבזמן שהתכתובות הללו נשלחו, כיהן האב, ג'ו, כסגן הנשיא, ההשלכות היו חותכות ומרחיקות לכת: ביידן ג'וניור, כך נראה, קיבל שוחד מגורם זר על מנת להשפיע על אביו להטות החלטות ממשלה, עבירה חמורה מאין כמוה.
במקום לבדוק, ומייד, אם הטענות נכונות ואם ג'ו ביידן ידע על הפעילויות של בנו – או חמור מכך, שיתף איתן פעולה – ה־Deep State נכנסה לכוננות חירום. כשדוברת הבית הלבן ניסתה לשתף את הסקופ של העיתון דרך חשבון הטוויטר הרשמי שלה, הרשת החברתית, שאז עוד לא היתה בבעלות אילון מאסק, חסמה את החשבון. ובן־לילה 51 אנשי ביון בכירים, כולל ג'ון ברנן, חתמו על מכתב שפורסם בהרחבה בכלי התקשורת וטען בתוקף שהסיפור של ה"ניו יורק פוסט" הוא שקר גמור. אין ומעולם לא היה מחשב נייד שכזה, ראשי מערכות הביטחון הצהירו בקול רם, ויתר על כן, הסיפור כולו הוא דיסאינפורמציה רוסית שנועדה להטות את הבחירות לטובת דונלד טראמפ.
טראמפ, כידוע, הפסיד בבחירות הללו ברוב זעום. וכשג'ו ביידן ישב בבטחה בבית הלבן, החקירה כנגד בנו נמשכה בעצלתיים. כשהמחשב המפורסם התגלה לבסוף – אמיתי ביותר – התברר שהוא מכיל בדיוק את החומרים המפלילים שעליהם ה"פוסט" דיווח נאמנה. מאוחר יותר, עובדים ברשות המיסים הדליפו לתקשורת שב־FBI ידעו על החומרים המפלילים במחשב של הנטר ביידן לפחות משנת 2019, מה שאומר ש־51 הסוכנים שיקרו במודע על מנת למנוע מהרפש המביך על המועמד המועדף להציף את סדר היום הציבורי שבועות אחדים לפני הבחירות.
באו לשנות
דוגמאות כאלו, לצערנו, לא חסר. מה שמוביל אותנו לאנשים שטראמפ מקווה שירעידו את אמות הסיפים.
הראשון, והשנוי ביותר במחלוקת מביניהם, הוא מאט גייטס. חבר קונגרס שמרני מפלורידה, ונצר למשפחת פוליטיקאים רפובליקנים, גייטס קנה לראשונה את הונו הפוליטי כשהגן בחירוף נפש על חוק "עמוד על שלך" (stand your ground) של המדינה, שמאשר שימוש בכוח קטלני בכל מקרה שבו נשקפת סכנת חיים למאן דהוא.
עד מהרה, אולם, שמו של גייטס צץ בהקשרים מטרידים בהרבה: בשנת 2020 הוא הואשם ששילם לנערה בת 17 כדי להגיע לפלורידה ולקיים עימו יחסי מין. משרד המשפטים האמריקני, שעליו גייטס יפקח אם יאושר על ידי הסנאט, החליט שלא לנקוט כנגדו כל צעדים מחמת חוסר ראיות. מחלקת האתיקה של הקונגרס, לעומת זאת, לא ויתרה ופתחה כנגד גייטס בחקירה שהאשימה אותו בשורה של עבירות נוספות, כולל שימוש בסמים וקבלת שוחד.
גייטס לא רק הכחיש את כל ההאשמות, אלא גם החליט לנקוט צעדים חריפים ובלתי שגרתיים: באוקטובר של 2023, הוא פתח בקמפיין כנגד יושב ראש הרוב הרפובליקני בקונגרס, קווין מקרתי, שאותו ראה כאחראי באופן חלקי על החקירה הנ"ל, מה שהוביל להדחתו של האחרון.
נאמני המפלגה ראו בצעד זה בגידה בלתי נסלחת: קשה לחשוב על דוגמה נוספת בעת האחרונה של פוליטיקאי שהעז להילחם במפלגה שלו־עצמו בכזו נחישות. מקרתי מימן מכיסו קמפיין פריימריז שנועד להדיח את גייטס, ונכשל. ועדיין, ההאשמות המשיכו לרדוף את גייטס. מבקריו הזכירו שבשנת 2018, בזמן כהונתו הראשונה של טראמפ, גייטס אירח בקונגרס את צ'רלס ג'ונסון, פרובוקטור מקצועי שבשלב כלשהו של מאמציו לעורר תשומת לב, טען בפורום אינטרנט שהוא לא מאמין ששישה מיליון יהודים באמת נרצחו בשואה, טענה שעליה לא חזר מאז. בספר שכתב בשנת 2020, גייטס הסביר את ההחלטה להזמין את ג'ונסון, וכתב שהוא "יכול להסתכל מעבר להאשמות הכי גרועות, אפילו אם הן מוצדקות, כנגד מישהו, היות שאף אחד לא מושלם, בטח שלא אני". גייטס גם התנגד למאמץ חקיקתי שנועד להילחם באנטישמיות, בטענה שהוא נרחב מדי ועלול לפגוע בחופש הביטוי. "הברית החדשה בעצמה תוגדר כאנטישמית תחת ההגדרות של החוק", הוא צייץ בזמנו, משום שהיא מלמדת, לדבריו, שהיהודים הם אלו שהרגו את ישו. מאידך, גייטס תמך באופן נלהב בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ואחרי 7 באוקטובר הביע תמיכה חזקה ובלתי־מסויגת בישראל. "ארה"ב", הוא אמר זמן קצר לפני הבחירות בהודעה ששיתף ברשתות החברתיות, "עומדת לצד ישראל במאבק הזה של הטוב נגד הרוע".
אבל מעלתו העיקרית של גייטס, כמובן, היא נכונותו להילחם בממסד ללא כל פשרות. כאחד מנאמניו ארוכי הטווח של טראמפ – גייטס, למשל, עזר לנשיא להתכונן לדיונים הטלוויזיוניים נגד יריביו הדמוקרטים – הציפייה היא שכתובע כללי הוא יסיים את הפוליטיזציה ההרסנית של מערכת המשפט. "מעטים הנושאים החשובים כל כך באמריקה כיום כמו המגמה להפוך את מערכת המשפט שלנו לכלי נשק בידי מפלגה אחת", דונלד טראמפ כתב כשהודיע על מינויו של גייטס. "מאט ישים סוף לתהליך הזה, יגן על הגבולות שלנו, יפרק את ארגוני הפשע, ויחזיר את האמון האבוד של הציבור במשרד המשפטים".
לשבור את השורות
ואם הגישה הזו – למנות שובר שורות מבחוץ על מנת לשנות מערכת קיימת מהמסד עד הטפחות – הטרידה את מבקריו של טראמפ כשמדובר היה במשרד המשפטים, היא הוציאה אותם מדעתם כשמדובר היה במשרד ההגנה. לתפקיד הרם של האיש האמון על מערכת הביטחון האימתנית של ארה"ב טראמפ מינה לא אחר מפיט הגסת', מגיש חדשות שמרן ברשת "פוקס ניוז" ותומך נלהב של טראמפ אף הוא. בוגר של אוניברסיטאות היוקרה פרינסטון והרווארד, הגסת' קטע קריירה מצליחה בבנק ההשקעות בר סטרנס על מנת להתנדב לצבא. הוא לחם בעיראק ובאפגניסטן, זכה במספר לא מבוטל של מדליות, כולל שני עיטורי כוכב הארד, שניתן לחיילים שגילו אומץ לב יוצא דופן. אחרי השירות הצבאי הוא היה מנכ"ל של עמותת חיילים משוחררים וחבר מכון מחקר שמרני לפני שהתברג כמנחה טלוויזיה פופולרי.
גם להגסת' מצפה עבודה לא מבוטלת. במהלך שמונה שנות כהונתו כנשיא ארה"ב, ברק אובמה שינה את הצבא ללא הכר. הוא פיטר 197 גנרלים וקצינים בכירים, מהלך שלא סוקר כמעט בכלל בכלי התקשורת, וצעד כמעט חסר תקדים בהיסטוריה האמריקנית. מבין המפוטרים, למשל, היה הגנרל קרטר האם, שחלק על אובמה אחרי שהנשיא החליט לא לנסות ולחלץ את עובדי השגרירות האמריקנית בבנגזי, לוב, שהותקפו בשנת 2012. במקום הקצינים המפוטרים, אובמה מינה שורה של אנשי שלומו ולהם משימה אחת עיקרית: להפוך את הצבא האמריקני לנאור יותר וקרוב יותר ברוחו לאווירה השוררת בקמפוסים של אוניברסיטאות היוקרה שבהן צמח הנשיא ה־44.
ב־2015, למשל, ריי מאבוס, שר הצי של אובמה, גנז מחקר של הנחתים שמצא שקיימים הבדלים פיזיולוגיים בין גברים לנשים, ושנשים, למשל, מצויות בסכנה כפולה לפציעות חמורות בשדה הקרב. העובדות האלו, כמובן, לא התאימו לתפיסת העולם של הבוס הגדול. מאבוס, יחד עם מזכיר ההגנה של אובמה, אשטון קרטר, מיהרו להתחייב ל"ניטרליות מגדרית" בצבא. הם השקיעו זמן ומאמצים בשינוי שמות של תפקידים צבאיים כך שיתאימו לנשים ולגברים כאחד, והפיקו חומרי הסברה על תיאוריות מגדר שכללו הנחיות להשתמש בלשון מכילה, כמו למשל לומר hey everybody במקום hey you guys, משום שהמילה guys מקודדת כזכרית.
הצבא של אובמה לא רק הפך להיות הראשון בהיסטוריה שמאפשר ומעודד את השירות של חיילים טרנסג'נדרים, אלא גם החליט שכשירות גופנית עלולה להיות פוגענית ומפלה. לשם כך, הצבא האמריקני הנמיך את הסטנדרטים בצורה דרסטית תחת אובמה: כעת, למשל, כל חייל שרוצה לשרת צריך להיות מסוגל למספר זעום ביותר של שכיבות סמיכה – עשר בסך הכל – ומבחן הריצה המסורתי, שבעבר דרש ממועמדים לרוץ 3.2 ק"מ ב־19 דקות, כעת דורש מהם לגמוא את אותו המרחק ב־23 דקות.
האליטות משתוללות
דוגמאות לטרללת שכזו לא חסרות, וכעת הגסת' יידרש להשיב את הצבא למסלולו, לא כארגון שעסוק בעיקר בפוליטיקת זהויות ובחינוך מחדש של חייליו ברוח פרוגרסיבית, אלא כארגון שעיקר עניינו להילחם ולנצח. אבל זו, אומרת ל"ישראל השבוע" סימון לדין, תת־מזכיר ההגנה לענייני המזרח התיכון בממשל טראמפ הראשון, תהיה משימה לא פשוטה.
"כל מי שאי פעם עבד במשרד ממשלתי כלשהו, יודע כמה מאתגר זה לנסות ולנווט את דרכך במערכות ביורוקרטיות סבוכות", אמרה. "כששירתי תחת טראמפ בפעם הראשונה, היו פעמים שנתקלתי בהתנגדות מבית של אלו במערכת שלא רצו ליישם את סדר היום של הנשיא. היתה מעין אינרציה ארגונית שכזו, שמנעה מבעד מינויים פוליטיים לעשות דברים בעלי משמעות בכמה תחומים משמעותיים מאוד. זה רק לימד אותי כמה חשוב שתהיה למשרד מנהיגות חזקה ומנוסה, שתוכל לזהות מכשולים שכאלו ולהבטיח שהציבור האמריקני יזכה לראות את המדיניות שעבורה הוא הצביע – מיושמת בפועל".
הרעיון הזה בדיוק מטלטל את אלו שבמשך זמן רב מדי התרגלו לראות את עצמם בתור הפוסקים הבלתי־מעורערים של כל מה שטוב ונכון, וזו הסיבה שסבב המינויים החדש של טראמפ מוציא את האליטות האמריקניות מכליהן. ברגע שטראמפ הודיע על מינויו של הגסת', למשל, שרילין איפיל, פרופסורית למשפטים שמתמחה באפליה מתקנת, הזדרזה להתייצב באולפני הטלוויזיה ולהאשים את הגסת' ב"עליונות לבנה". ההוכחה? על זרועו יש כתובת קעקע בלטינית שפירושה "כך אלוהים רוצה". סוכנות הידיעות AP חזרה גם היא על אותה הטענה, ואף ראיינה עמית של הגסת' לשירות הצבאי שטען שהקעקוע הוא הוכחה שהגסת' מאמין "במיתוס של העבר הלבן והקתולי שרוצה להתעלם מהמציאות הדמוגרפית הנוכחית", שכוללת, כמובן, גם בני מיעוטים.
אז מה אם הגסת' הוא פרוטסטנטי ולא קתולי. ואז מה אם הסיסמה שעל זרועו פופולרית ביותר בקרב מאמינים בזרם המרכזי של האוונגליזם האמריקני. הממסד – אותו הממסד, אגב, שמוקדם יותר השנה, ולאחר התייעצות עם "גורמים אסלאמיים" שלא אוזכרו בשמם, הנחה את אנשיו, במזכר ממנהלת המודיעין הלאומית, שלא להשתמש יותר במינוח "ג'יהאדיסט" היות שהוא פוגעני ומעליב את האסלאם – לא רוצה את פיט הגסת' בראש. וזו בדיוק הסיבה שהמינוי של הגסת' מבורך, ואיתו כל המינויים האחרים של הנשיא הנכנס.
ייתכן, אפילו סביר, שחלק מהמועמדים שדוהרים כעת לעמדות מפתח ייכשלו כישלון חרוץ בתפקידיהם, ויוכיחו שאש וגיצים הם לא תחליף לניסיון וכישורים. ייתכן, כמעט בלתי נמנע, שגם אלו שיצליחו להחריב מערכות מסואבות שדרשו רפורמה מיידית, יצליחו הרבה פחות לבנות תחליפים בני קיימא. רוברט קנדי עשוי להילחם בהצלחה בהשמנת־היתר האמריקנית, שנובעת ברובה משימוש פרוע בחומרים לא טבעיים ולא בריאים על ידי תעשיית המזון הגדולה; הוא עלול גם להיזכר בתור מי שבזבז את זמנו על שורה של יוזמות אפויות למחצה שלא שיפרו את הבריאות של איש. אילון מאסק יכול לחסוך למשלם המיסים הון עתק עם יוזמות מרחיקות לכת ליעילות כוללת ולמיגור הביורוקרטיה; הוא יכול גם להשחית זמן וכסף על זוטות. ימים יגידו.
אבל כל מי שרוצה להבין איך ייראה ממשל טראמפ השני, צריך רק להסתכל על סבב המינויים האחרון. עם מנדט עצום מהבוחרים, טראמפ נחוש לקחת את המושכות בחזרה מבעלי התארים והשררה שעשו בארה"ב כבשלם. הוא לא מפחד מרעיונות חדשים ומרחיקי לכת, ומוכן לקחת סיכונים על אלו שמבינים את החשיבות של רפורמות מיידיות בכל תחומי השלטון פחות או יותר. אם הניסוי הזה יצליח, אפילו באופן חלקי, לא מן הנמנע שמשקיפים מעוניינים במחוזות כמו ישראל יאמצו את אותה תוכנית הפעולה בדיוק.
