רשימת "כתבי העת הספרותיים" בוויקיפדיה כוללת 67 כתבי עת שונים. 30 נוספים מופיעים ברשימת אלה המוקדשים לשירה. בישראל, כמובן, כי בעולם יש מאות או אלפים או עשרות אלפים, ורובם, למרבה ההפתעה, עדיין רואים אור בדפוס. מבחינתי, ההפתעה הגדולה היתה העובדה שאני מכירה את רובם, ולא רק זאת, אלא שברובם עיינתי – שזאת אולי לא חוכמה גדולה, בהתחשב בעובדה שאני מתרגמת ועורכת וכותבת, אבל האמת היא שנתקלתי בהם גם "ברחוב", כלומר בחנויות ספרים, בבתי קפה, בספריות רחוב, בדיונים ברשת, במקומות שמושכים את תשומת הלב של חובבות ספרות בכלל, לא רק של מי שזהו עולמן המקצועי.
קיומם של כל כך הרבה כתבי עת – במות לספרות שאינן פתוחות לכל – בתקופה שבה כל מי שיש להם גישה למקלדת יכולים לפרסם כל הגיג (ואכן עושים זאת), אינו נובע כמובן משיקולים כלכליים. תחום הספרות הוא תחום קשה מאוד מבחינה כלכלית, וכתבי העת הללו פועלים בתקציבים דחוקים או ללא תקציבים בכלל, ולעיתים נדירות בתמיכות כספיות מצומצמות מאוד של גופים התומכים בפעילות תרבותית.
הסוד הוא, כנראה, באמון: אמון הקוראות והקוראים, אותו קהל שמייחס חשיבות לספרות ולשירה, וכשהוא מפנה להן מקום בחייו הדחוסים (המלאים להתפקע בעניינים אחרים, גשמיים, מציקים, בוערים, מטרידים להחריד) – הוא רוצה לקבל תקרובת שעברה בקרת איכות, או לפחות עין, אוזן ולב של מי שמנסים להגיש לו את המיטב. את מיטב יכולתם, כמובן.
דמוקרטיזציית הספרות
הבשלתה של הרשת למקום שמאפשר פרסום קל ומהיר, שמגיע מייד לקהלים עצומים, הביאה לעולם הספרות סוג של דמוקרטיה. בדיוק כפי שקרה בתחומי החדשות – גם בתחום האמנות הנגישות הזו ערערה את המונופול של האוחזים בעמדות כוח לקבוע מה נכון ומה לא, מה ייחשף לציבור ומה יידחק לשוליים, על מה נדבר, ממה נתלהב, ואפילו במה נשקיע את כספנו. וזה, כמובן, חיובי.
כתב־העת לספרות "המוסך", שאני אחת מעורכותיו, נולד בדיוק לשם כך. כפי שנכתב ב"אני מאמינה" שניסחו צוות המייסדות שלו לפני יותר משבע שנים, "מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל".
אז היה מדובר בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, באלימות ובמדנים שדחקו את רגלי היצירה האיכותית החוצה מסצנת הספרות. להרגשתנו (הצטרפתי אל החבורה המייסדת כעבור שנה, מתוך הזדהות מלאה), היה צורך בבמה חדשה שתהיה פתוחה באמת ליוצרות וליוצרים שאינם בהכרח מקושרים או מוכרים, על מגוון נושאי היצירה שמעסיקים אותם.
"התשוקה הפשוטה לספרות טובה", כך נחתם ה"אני מאמינה". האמירה הזאת ממשיכה ללוות אותנו ברקיחת כל אחד מהגיליונות שאנחנו עדיין מפיקות, ללא שכר, אחת לחודש, תוך שאנחנו מלקטות לתוכו את מיטב הפרוזה, המסות, השירה והאמנות הישראלית שביכולתנו למצוא.
התשוקה הזו, אני בטוחה, מניעה גם את עשרות כתבי העת האחרים ואת מי שנלהבים לקרוא בהם. ספרות טובה, שאינה נגועה באגו (כפי שפרסום עצמי נטול סינון עלול להיות), שאינה מבוססת על קרבה לצלחת, שמשהו בה עשוי לעורר מחשבה, להסיט מן המסלול, וכמובן גם להרגיז, לטלטל, להטריד, ושהיא בוודאי אינה מכוונת למצוא חן או להנעים לקוראיה באופן שיביא אותם להקליק "לייק". להפך, כמובן.
"המוסך" הלך בדרכם של גדולים וטובים. שפתנו המתחדשת הרי התעצבה, השתכללה וגדלה בזכות מי שהתעקשו להוציא לאור את העיתונים העבריים הראשונים, אי־אז בשלהי המאה ה־19, אבל גם לא נרחיק עד לימי "הלבנון" ו"חבצלת" ו"הצבי", שנתנו מקום הן למאמרים אידיאולוגיים חוצבי להבות והן ליצירות ספרות.
קשה לדמיין את הזירה התרבותית הנוכחית בלי "עכשיו", "גרנטה" העברית, "הו!", "עיתון 77", "הליקון", "צריף", "מאזניים", "ננופואטיקה", "משיב הרוח", "מעלה" ואחרים, שעיצבו במידה רבה גם את מדף הספרים שלנו, משום שהדרך להוצאות הספרים קלה יותר אם באמתחתכם פרסומים שקיבלו חותמת כשרות מכתב עת מכובד.
"המוסך" ראה אור בראשית דרכו אחת לשבועיים. אחרי כשש שנים עברנו לפורמט ירחוני, ולא מפני שלא מצאנו די חומרים איכותיים לפרסום, אלא משום שהעבודה עליו תובענית, ושש עד שבע העורכות שמאיישות את המערכת מתקשות להקדיש את השעות הללו ללא שכר.
העריכה היא, אגב, דמוקרטית לגמרי. אין ל"המוסך" עורכת ראשית, אף אחת מאיתנו אינה יכולה להטיל וטו או לקבל יצירות לפרסום על דעת עצמה, והעריכה מתנהלת בצ'אט אינסופי ובפגישות מערכת זומיות תכופות.
השכר, ככל שזה נשמע קלישאי, הוא אכן בתוצר: האפשרות להציג שירה משובחת, תרגומים יוצאי דופן, יצירות ביכורים (ומאז גיליון ה־100 שלנו, לפני שלוש שנים, גם פודקאסט ספרותי ולאחרונה סיפורים מקוריינים, המנצלים את העובדה שאנחנו כתב עת מקוון), וכיוצא באלה, שאנחנו באמת מאמינות שראויים לקהל טוב.
אני כותבת מתוך "המוסך", אבל יודעת שכך המצב גם בכתבי העת האחרים. איש מהעוסקים בהם אינו עושה זאת בנחת, ולא רק מפני שאמנות טובה לעולם אינה נעשית בנחת, אלא מפני שעניינים פשוטים של פרנסה ותפעול החיים תובעים זמן ומאמץ ומחשבה ודאגות.
ובכל זאת, מבט חטוף ברשימה המכובדת של מי שיצירותיהם פורסמו אצלנו, וברשימה המכובדת לא פחות, ואולי עוד יותר, של מי שהיו אז "קולות חדשים" (תרשו לי להתגאות בלילך וולך, יעל דין בן־עברי, נולי עומר, מרב זקס פורטל, ראג'אא נאטור ורבים ורבות שקצרה היריעה מלהזכיר), ברשימת התרגומים הייחודיים, בתערוכות האמנות הישראלית שליוו כל גיליון – מבהיר לי למה אנחנו ממשיכות, למה חשוב לנו כל כך להמשיך.
הצעה לסדר
האם יש משהו אנטי־דמוקרטי בעובדה שכתב עת שומר על מסגרת של לקטורה וסינון, בניגוד לאפשרות להעלות לרשת כל יצירה ולהניח לקוראיה להחליט אם היא טובה או רעה? נדמה לי שלא, משום שכתבי העת הללו אינם מחליפים את הפלטפורמות הפתוחות, הם רק מציעים מסגרת שניתן לתת בה אמון – שהרי זו השאיפה שלנו, שקוראינו יזהו את החשיבות הגדולה שאנחנו מייחסות לחומרים המתפרסמים אצלנו.
אם בראשית הדרך הגיעו למערכת בעיקר חומרים אישיים, של כותבות שאולי זיהו את האהדה של מערכת שרובה נשים לטקסטים שבמקומות אחרים נחשבים "אישיים מדי" או אפילו "קטנים", כיום אנחנו מקבלות גם טקסטים שנכתבו בתגובה למלחמה, לטבח, למחאה. האישי הוא הפוליטי ולהפך גם בבמות האמנותיות, וברור שהספרות אינה יכולה להיות בועה מסוגרת שאין לה נגיעה לעולם.
אגב, תהליך העריכה אינו כולל סינון "פשוט". הרצון למצוא כתיבה טובה מביא לכך שרבים מהטקסטים המגיעים למערכת, ושמי מהעורכות מזהה בהם פוטנציאל, אינם נדחים אלא נערכים בסוג של פינג־פונג בין המערכת לכותבים, הצעה מכאן, תגובה מכאן. אני חוויתי עריכה משותפת כזו של סיפור קצר שלי שהתפרסם ב"המוסך", ואני יודעת שלא תמיד קל לקבל הערות על יצירה אישית כל כך. פרסום ברשת חברתית היה מביא איתו כנראה מחמאות בלבד, אבל מה הייתי לומדת ממנו? לא הרבה.
הרשימה ההיא בוויקיפדיה, אגב, חלקית ולא לגמרי מעודכנת. חלק מכתבי העת שהזכרתי לא שרדו, ואחרים, שהופיעו בפרינט או ברשת, עדיין לא נכללים בה. התנועה המתמדת הזו טובה משום שהיא שומרת על מתח, על דריכות, היא מאווררת את עולם הספרות, מציעה מבטים חדשים והגדרות חדשות, ובעיקר – אינה מקבעת את הגדרות הטוב והרע בידי קומץ מקבלי החלטות.
חלק מהדמוקרטיזציה של הרשת אפשרה אותנו: במות הספרות הקיימות מרגיזות אתכם? בבקשה, ברשת קל (נניח) להקים חלופה. כדי לתחזק אותה מומלץ לוותר על שינה, על השעות שבהן חשבת לכתוב את רב המכר הבינלאומי שלך ולהביא בחשבון שמדי פעם יאשימו גם אותך בהתנשאות.
"המוסך", שנולד כמו רבים לפניו בהיסטוריה של הספרות, האמנות והפוליטיקה כאקט של מחאה – נגד מוסדות ספרותיים עבשים שלא היה בהם פלורליזם וגם לא פרגון – מעולם לא ביקש לתפוס את מקומן של במות קיימות במרחב הספרותי. להפך, הוא רצה להרחיב, להוסיף, להעשיר – ורצון דומה, אני מרשה לעצמי להניח, דוחף גם את מי שנולדו אחריו. יש בהם מי שרוצים להגיע לקהלים שמרגישים בלתי נראים בבמות ספרותיות מוכרות, אחרים מבקשים לעודד יצירה בז'אנר ספציפי שהקהל שלו בלתי מסופק (או עדיין לא קיים), אבל החידוש עתיד לפתוח בפניו אופקים חדשים.
כתב עת, להבדיל מבמות פתוחות שהיצירות המופיעות בהן אינן עוברות דרך עינה של עורכת, הוא הצעה לסדר. אפשר אפילו לומר סדר יום. יש לו בהכרח אג'נדה, אבל זו כפופה באופן מוחלט למה שהמערכת רואה בו איכות, והקוראים בוטחים בה שתמשיך להתאמץ ולחשוף את האיכות הזו עבורם.
ועצם קיומם של כתבי עת לספרות בזמנים הנוראים שבהם אנחנו חיים מעיד על כך שדבריה של לאה גולדברג, שנאמרו לפני יותר מ־80 שנה, ובצדק מצוטטים לעיתים קרובות מאוד, עדיין רלוונטיים: "אינני רוצה לומר כי מצאתי את פתרון הפתרונים, ואין לי שום מונופולין על הערכין העמיתיים שבחיים האלה (…) כי נעים לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן הילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר (…) שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר־אהבה, אלא הכרח".