עולם מקביל התקיים אמש (שלישי) ברחבת היכל התרבות בתל אביב. בחוץ הפגינו רבבות בזעם נגד פיטורי ראש השב"כ, רונן בר, בזמן שבפנים אולם מלא התנתק למשך שעתיים מהמציאות הישראלית ויצא למסע בזמן לימים שנדמה כמו של מדינה אחרת.
על הבמה רקדו ושרו חברי להקת "צעירי תל אביב" דאז את מיטב הלהיטים שביצעו בתוכנית המיתולוגית, משיר הנושא עד "עוף גוזל", והקהל, קיבל מנת נוסטלגיה של שפיות ישראלית ששתה אותה בצמא ולא הפסיק לרקוד ולשיר יחד עם מי שהיו הכוכבים הכי גדולים של התקופה.
האיחוד של לא כולל שירות הוא בדיוק התרופה המדויקת לחברה פצועה. הקהל היה שכבת גיל של בני 40-50, מכל חלקי הארץ ועל כל גווני החברה, ודווקא בגלל הדיסוננס למול ההפגנה בחוץ, האנרגיות שהיו בפנים הן התשובה לשאלה מה ישראלי בעיניך: בלי פוליטיקה, נטו פאן, ללא שיפוטיות ורק לעשות טוב ללב ולנשמה. אף אחד באולם לא הסתכל על השני כאילו הוא לא חלק ממנו וזה השתקף גם על הבמה כשהחיים לקחו את כל חברי הלהקה כל אחד למקום אחר וכל אחד מהם הוא חלק מפסיפס ישראלי שלם. כולל טל זייברד שמאז חזר בתשובה והופיע עם כיפה וציצית על הבמה ואולי דווקא בכך ודווקא כעת עשה קידוש ה'.
30 שנה זו תקופת חיים והשנים ניכרו על חברי הלהקה. הדבר הקשה לעיכול היו הרגעים שבהם כל אחד מהצופים באולם בחן איך השנים השפיעו על שיר גוטליב, בטי כהן, סהר פיין ויריב יפת ואז הבין שזה משליך עליו בעצמו. "רגע, אם הם נראים ככה אז מה זה אומר עליי?", ואז המציאות נחתה וכל מה שנשאר זה לרקוד את "כמו תפילה" – הקאבר הבלתי נשכח של אלינור אהרון ללהיט ההוא של אחת בשם מדונה ולשאול איך לעזאזל דנה דבורין הפסידה את האירוע הכי כיף בעיר.
היום יתקיים המופע השלישי והאחרון של האיחוד. במשך שלושה ימים רצופים, קיבלו חברי הלהקה מתנה ענקית באמצע החיים ומהשגרה האפורה של ילדים, בתים וקריירות מחוץ לתחום הבמה. הם פתאום חזרו ובהתאם לתופעה הענקית שהיו בימים של 100 אחוז רייטינג, הם מצאו את עצמם שוב על במת ענק, חוזרים בדרך הכי גדולה שיש ופשוט חגגו את החיים כאילו הם עדיין אותם תיכוניסטים בני 16 נטולי דאגות אמיתיות בחיים. לסיכום: המופע של צעירי תל אביב היה השירות הכי טוב ללבבות ולנשמה של חברה פצועה וכואבת.
