לא עזה ולא לבנון: האיום העיקרי על ישראל הוא בבית פנימה
שרי הממשלה ממשיכים לעסוק בכל סוגיה אפשרית – פרט לאלה שחשובות באמת • אחיזתו של הרמטכ"ל בצבא מתרופפת באופן מסוכן וראש הממשלה נותן רוח גבית להמשך ההשתלחות בצה"ל • אפקט האיחוד של תחילת המלחמה כבר נגמר
במערכת הביטחון תולים תקוות מועטות בסיכוי להשיג פריצת דרך בסבב המו״מ הנוכחי לשחרור חטופים. בפסגה שהתקיימה בסוף השבוע בפריז, סוכם אמנם על חידוש השיחות, אולם חמאס לא מגלה בינתיים סימני התגמשות ומסרב לסגת מדרישתו להפסקה מלאה של הלחימה בעזה
הדעות בישראל חלוקות אם המשך הלחימה מקדם או מסכן את עניינם של החטופים. ההגעה לשלוש גופות החטופים
שהובאו לפני עשרה ימים התאפשרה בזכות שליטה מבצעית בשטח, וגם איתור שלוש גופות החטופים שלשום היה תוצאה של מודיעין ופעילות מבצעית שנצברו כתוצאה מהשהייה בלב עזה. בשני המקרים מדובר היה בגזרת ג'באליה, שאליה חטפו אנשיו של אחמד רנדור (מח"ט צפון הרצועה בחמאס שחוסל לפני כחצי שנה) את גופות האזרחים הישראלים שנרצחו באזור עיקול מפלסים ב-7 באוקטובר.
המצדדים בהמשך הפעילות האינטנסיבית סבורים שהלחץ הצבאי יאפשר הגעה לחטופים נוספים – חיים או מתים – כולל בגזרת רפיח, שבה צה"ל מרחיב בהתמדה את הפעילות. מנגד, גורמים אחרים סבורים כי הלחץ הצבאי דווקא מסכן את סיכויי ההישרדות של החטופים שנותרו בחיים: ההנחיה שנתן חמאס למי שמחזיקים בהם היא להרוג אותם בכל מקרה שבו מתעורר חשד לניסיון לשחררם.
ספק אם הפעולה ברפיח תכריע את המלחמה
הפעולה ברפיח סומנה בישראל כנקודה ארכימדית, שתכריע את המערכה כולה. ספק אם זה המצב: גם כאשר יוכרעו ארבעת גדודי חמאס בעיר, ותושלם ההשתלטות על ציר פילדלפי – ובעיקר יושמדו מנהרות ההברחות שנחפרו תחתיו – צפויה ישראל להישאר עם שלוש השאלות המרכזיות שמלוות אותה מראשית המערכה: כיצד משיבים הביתה את החטופים, כיצד מחסלים את הנהגת חמאס, ומי ישלוט בעזה ביום שאחרי המלחמה.
בינתיים, נעשה ניסיון להאיץ את פינוי האוכלוסייה האזרחית מרפיח, כדי לצמצם את החיכוך בינה לבין כוחות צה"ל שמתמרנים בפאתי העיר. ההערכות הן שעד כה התפנו 900-800 אלף מבין 1.4 מיליון הפליטים שהתרכזו בעיר, וישראל מתגברת את הסיוע ההומניטרי למפונים בניסיון לצמצם את הביקורת הבינלאומית עליה.
החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג להורות לישראל להפסיק את הפעולה ברפיח מאתגרת את ישראל, משום שהיא צפויה למקד עוד יותר את תשומת הלב הבינלאומית בלחימה בעיר. הצורך בווטו אמריקני במועצת הביטחון של האו"ם מחייב להדק את התיאום עם וושינגטון, אתגר משמעותי על רקע היחסים העכורים בין ממשל ביידן לראש הממשלה נתניהו והביקורת הגלויה על מדיניותו.
נתניהו יזדקק לכל כישוריו וניסיונו כדי לתמרן את ישראל החוצה מהסבך שאליו היא נקלעה. האירועים השונים – רפיח, חטופים, סיום המלחמה, הזירה הצפונית, הפעילות ביו"ש – מנותקים לכאורה זה מזה, אולם במציאות הם פקעת אחת שראשיתה בעזה. פתרון מוסכם עם האמריקנים לאופן שבו תימשך המערכה ולאופן שבו היא תסתיים, יאפשר לקדם גם את עניינם של החטופים וגם למקד קשב בצפון.
הכל חוץ ממה שחשוב
בינתיים, למרבה הצער, ממשיכים שרי הממשלה לעסוק בכל סוגיה אפשרית – פרט לאלה שחשובות באמת. דבריו של ראובן יבלונקה, אביו של חנן שגופתו הושבה מעזה, על כך שאיש משרי הממשלה לא התקשר אליו, צריכים להדהד בכל בית. הם מלמדים עד כמה מנותקים השרים מהציבור ומהבעיות שמטרידות אותו. גם כאשר הם עוסקים בענייני המלחמה, תפקודם מזיק: שיחה קצרה בסוף השבוע עם עיתונאי זר שמוצב בארץ לימדה עד כמה גדול זעמה של התקשורת העולמית על שר התקשורת, שלמה קרעי, בעקבות החרמת הציוד של סוכנות הידיעות אי.פי, ועד כמה מסקנתה היא שישראל מתאמצת להסתיר את האמת על הנעשה בעזה.
המסקנה הזאת מתעצמת על רקע הצטברות עדויות על פעולות של חיילים בעזה שחורגים מהפקודות הצה"ליות. החל מדיווחים על ירי ללא אישור וכלה באירועים מתועדים של שריפת ספרים, ומעליהם הסרטון שהופץ בסוף השבוע (כולל על ידי בנו של ראש הממשלה), שקורא למרד בשר הביטחון וברמטכ"ל.
צה"ל פתח בחקירת הסרטון בניסיון לאתר את מי שמצולם בו, וגורם בכיר אמר שנבדקת גם אפשרות שמדובר באזרח שלבש מדים לצורך הצילומים. זה לא משנה: הסרטון הזה רוכב על סנטימנט מובהק, שבבסיסו ניסיון לקעקע את סמכותם של מפקדי הצבא. זה המשך ישיר לניסיון שנעשה למנוע מהרמטכ"ל למנות קצינים, כאשר הכוונה של כל האירועים האלה זהה – ניסיון להקים פלנגות במדים.
