יום אחד, מתישהו ב-69', הניח שייקה ויינברג, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי דאז, תיקייה פשוטה ודקה בצבע כתום על שולחנו של יד-ימינו וביקש ממנו לקרוא את תוכנה עד התכנסות הוועדה האמנותית למחרת בבוקר. אך זה כמעט לא קרה. "הכנסתי את התיקייה לתיק ואיכשהו שכחתי ממנה", סיפר בראיון לפני שש שנים אורי עופר, מי שהיה עוזרו של ויינברג ולימים מנהלו של הקאמרי ומייסד האופרה הישראלית החדשה והמשכן לאמנויות הבמה, שהלך ביום שישי בבוקר לעולמו, בגיל 87.
עופר נזכר בתיקייה רק כששב עם רעייתו לקראת חצות מהקולנוע. כשפתח את התיקייה הנשכחת, הוא מצא את עצמו מול "מלכת אמבטיה", הרביו הסאטירי החריף של חנוך לוין. "קראתי את 30 עמודי ההצגה בנשימה אחת, כשאני צוחק ובוכה, נפעם והמום", העיד עופר, מי שאחראי על "אימוץ" לוין כמחזאי הבית של הקאמרי, לשמחת… קופת התיאטרון הזה עד היום.
"התיאטרון ליווה אותי כל חיי", ציין עופר, בנם של מנהל עבודה ב"סולל בונה" ושל רוקחת, שמהתיכון בירושלים, עיר-הולדתו, הגיע לשירות צבאי בנח"ל המוצנח ולקיבוץ יזרעאל, שם ניהל – "תמיד הייתי מנהל כזה" – את השלחין. בגיל 25 שב לירושלים, שם החל לעבוד כסגן מנהל מרכז ההסברה בהפקת אירועים כמו טקס הדלקת המשואות בחג העצמאות וחידון התנ"ך.
אי אז ב-67' הוא קרא בעיתון שבקאמרי עומדת להתפנות משרת המנהל האדמיניסטרטיבי. לדבריו, הפגישה עם לוין הסתיימה בטונים צורמים, כשהמחזאי הצעיר ראה דרישה לעידון מחזהו כניסיון לצנזר אותו, אך עופר השכיל בדרכו המעודנת להורידו מהעץ. איך? – "הצלחתי לשכנע אותו שאינני האויב שלו – ומאז פעלנו יחד".
בין החשיפות שחשף בספרו, "כאילו יש שם משהו שאנחנו לא יודעים", סיפר עופר כיצד נוצרה שלישיית הפלא של שחקני לוין: "הוא התנה את מסירת המחזה 'יעקבי וליידנטל' לקאמרי בתנאי שיביים את ההצגה, למרות שטרם ביים עד אז ושישחקו בה זהרירה חריפאי, הלל נאמן ואיצקו רחמימוב. מכיוון שהם לא היו שחקני-בית בקאמרי, הם מצאו בזה אחר זה את דרכם החוצה מאחר שקולית הם לא יכלו לשיר את שירי ההצגה. אני הצעתי ללהק את שחקני הבית אלברט כהן ויוסי כרמון לצד זהרירה – ושלישיית הפלא הלוינית הייתה לעובדה קיימת".
ב-75', כאשר ויינברג פרש מניהול הקאמרי לטובת הקמת 'בית התפוצות', פעלו השחקנים לבחירת עופר כמחליפו בתמיכת לאה רבין, אז יו"ר מועצת הנאמנות של התיאטרון. וכשעופר פרש מניהול התיאטרון, הוא התמסר להקמת ולניהול האופרה.
"נסים אלוני הציע את השם 'המשכן לאמנויות הבמה' במקום השם המקורי 'מרכז גולדה'", סיפר עופר. "כשלא הייתי בטוח במהלך הזה, שהרי איננו בתקופת התנ"ך, שנקרא למקום 'משכן', אמר נסים – 'קח את השם ולא תצטער'. הוא צדק. יצא לנו שם פצצה".
כשעופר סיים את תפקידו, עם הקמת המשכן, מבלי שלמד את התחום, הפך עופר למומחה להקמת אולמות. במקביל חבר עופר לידידו, האמרגן שמואל צמח, בהבאת מופעי מחול ומוזיקה לארץ. "אני אוהב לארגן הפקות ולראות את הקהל ממלא אולמות ומוחא כפיים. אגב, את כל ההפקות אני עושה בלי משרד משלי".
כששאלתיו לסיום אם הוא מרוצה ממה שקורה כאן בתרבות, השיב: "יש הרבה מקום לשיפורים. היו זמנים, שבהם הייתי ממש מדוכא, כשהייתי חוזר מהצגה בלונדון ויודע שכאן גם אם אעמוד על הראש ואקשקש בזנב, לא אצליח להפיק משהו ברמה דומה, אם כי בסיכומו של דבר אין לי סיבה להתלונן. הרי בתרבות אנחנו מעצמה".