באחד ממקומות העבודה שבהם עבדתי בעבר, ישבתי בצוות שראיין עובדים חדשים. אחד מהמראיינים התעקש לשאול כמעט בכל ראיון את השאלה "איזו תכונה רעה יש לך?" רוב מוחלט של המרואיינים ענו את התשובה הבנאלית – "אני פרפקציוניסט", תוך שהם מנסים בעצם לומר שהבעיה שלהם היא שהם פשוט קצת יותר מדי טובים לפעמים. הצרה היא שמדובר באמת באחת התכונות הגרועות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
העיקרון הדמוקרטי הידוע שלפיו "הרוב קובע" הוא לא רק עיקרון במדע המדינה או בהלכה – הוא היסוד המכונן של החוסן, של הבריאות הנפשית, של יכולת התפקוד, ובמידה רבה גם של החיים הרוחניים שלנו. הניסיון להגיע למענה מושלם ולא להסתפק ברוב, גורם לאנשים ולחברה נזק בל יתואר.
לא מזמן ישב אצלי בחור שבא להתייעץ לגבי קשר זוגי שהוא נמצא בו – הם שמחים יחד, מכבדים אחד את השנייה ונראה שהאהבה די פורחת. ובכל זאת, יש כמה קשיים וחסרונות, וזה לא לגמרי ובדיוק מה שהוא חלם עליו. כמו בדמוקרטיה – צריך לכבד את המיעוט, לשמוע אותו, להבין מהן אותן בעיות ולתת להן מענה. אבל אוי ואבוי לך, אמרתי לו, אם תניח לזוטות האלה לשלוט בזוגיות שלכם. אתה עלול פשוט להישאר לבד.
ה"פרפקציוניזם" – אותה תכונה שמתעקשת גם על הפרטים הקטנים, על המיעוט, על עשרת האחוזים האחרונים – הוא למעשה הדיקטטורה של הנפש. "חייש למיעוטא" קוראת הגמרא לתופעה הזו. מי שלא מבין ש־80 זה ציון מעולה, יבזבז את כל חייו בניסיון לגשר על הפער הזה במקום להתקדם למשימה הבאה (שגם בה, אגב, אפשר להסתפק בציון 80).
גם בשאלות רוחניות, אמוניות והשקפתיות צריך להבין שאין שלמות. אין השקפת עולם שאין בה חורים, שאלות או קשיים. אין מפלגה שצודקת בכל, ואין פתרון מוצלח לשום בעיה שבכותרות אשר אין לצידה מחיר כואב. האדם צריך לבחור אם יהיה לו קר בקצה האף או בקצות האצבעות, אבל אין שמיכה שמכסה את כל הגוף לחלוטין. השמיכות האידיאולוגיות מכסות את הרוב, והרוב קובע. מי שלא יודע להישאר עם שאלה פתוחה, לא יגבש לעצמו עולם רוחני לעולם.
אם הייתי יכול למחוק מילה אחת מהשפה העברית, ממש לבער אותה מהמילון, מהציבור ומהתרבות של השנים האחרונות, זו כנראה היתה המילה "לדייק". פגשתי אנשים שפירקו זוגיות, החליפו מקצוע, טלטלו את עולמם הרוחני, עזבו לימודים ועוד ועוד, כי זה לא היה "מדויק" – לא כי הם סבלו, לא כי הם נבלו, לא מתוך רצון לפרוץ, להתחדש או לשנות. הרוב היה דווקא בסדר, אבל היה איזה פרט, איזה רובד לא מדויק. וכמו בגרועות שבדיקטטורות, המיעוט השולי הזה הטיל צל כבד על הרוב הגדול. זה לא "מדויק" ולכן נשליך את הכל. מניסיוני הדל, הדיוקים האנינים האלה בדרך כלל לא מוכיחים את עצמם. הרצון "לדייק" את העשירית החסרה גורם להם לאבד את 90 האחוזים שכבר היו להם ביד.
אני פוגש אותם לא פעם מתבוססים בפרפקציוניזם המדייק הזה – לא מוצאים מה ללמוד, לא מצליחים לבנות זוגיות, לא מגבשים זהות דתית, לא יודעים למי להצביע, לא מתמידים במקום עבודה, מלאי חששות ולא ממש שמחים. הם חכמים וחברותיים. יש להם כסף ויש להם תמיכה, יש להם יכולת ויש להם מי שאוהב אותם. הרוב דווקא טוב. אבל הם לא חיים בדמוקרטיה, אצלם הרוב לא קובע.
תכליתה של מצוות פרה אדומה, שפותחת את פרשת "חקת", היא טהרה. על ידי אפר הפרה יכול העם כולו להיטהר מטומאת מת – הגדולה, הנפוצה והחזקה שבטומאות. אך אליה וקוץ בה – הכוהנים העוסקים בתהליך הטהרה עצמו מטהרים אמנם את כל העם, אך נעשים טמאים בעצמם: "וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב" (במדבר יט, י). באופן פרדוקסלי, מי שעוסק בטהרה נעשה טמא בעצמו. בכך מונעת התורה כל אפשרות לטהרה מושלמת, לא ייתכן רגע שבו כל העם טהור, כי המטהרים נעשים טמאים, וחוזר חלילה.
"היותר טוב הוא האויב של הטוב", היתה סבתא שלנו נוהגת לומר, תוך שהיא מנסה להציל אותנו מהפרפקציוניזם של עצמנו. פרשת "חקת" מלמדת אותנו שיש טומאה בעולם. תמיד היתה ותמיד תהיה. התורה מוותרת מראש על השאיפה לשלמות ומסתפקת מלכתחילה בטהרה חלקית. תיקון העולם, שיפורו וטיהורו נעשים מתוך ידיעה שאל השלמות לא נגיע לעולם. מצוות פרה אדומה מאפשרת לטהר את רוב העם, ודי בזה. כוהן פרפקציוניסט שירצה לשמור על טהרתו המושלמת, יגרום לכך שאיש לא יוכל להיטהר.
