ארגון רבני צהר קורא היום (חמישי) להוסיף את קינת בארי לאמירת הקינות בתשעה באב. בצהר הפיקו חוברת מיוחדת "חורבן בחורבן נגע", אותה יפיצו לציבור הרחב ויחלקו בבתי הכנסת. בחוברת המיוחדת ניתן למצוא את הקינה שכתב יגל הרוש, מאמר של יו"ר ארגון רבני צהר הרב דוד סתיו, מאמר של הרב אלחנן ניר וכן נוסח מי שברך לאחדות שכתב הרב יוסף צבי רימון.
לדברי צהר, המטרה של החוברת והקריאה להוסיף את קינת בארי באה מתוך רצון לחבר את הקינות הרגילות למצב הקיים ולתת ביטוי לכאב ולקושי בו מצוי עם ישראל. "בארי הוא הקיבוץ בנגב המערבי, אבל בארי הוא גם סמל, והקינה היא עליו, על כל העוטף ועל כל מה שקרה בו, ועלינו, כולנו. בתקווה ובתפילה שנצא בקרוב מאפלה לאורה". בצהר פנו ליגל הרוש שכתב את הקינה ואף הקליט ביצוע לקינה, אותו ניתן למצוא בברקוד המצורף לחוברת.
הרב דוד סתיו: "שנים רבות יהודים לא הוטרדו מכך שהם לא הבינו את הקינות, דמעות זלגו מעיניהם בטבעיות. הסבל, העוני והעוינות של הגויים מסביב היו כה מורגשות כך שלא היה צורך בהסבר כלשהו. פשוט רק להסתכל מסביב ולבכות. בשנים האחרונות נאלצנו ללמוד לקונן, הדבר הפסיק להיות טבעי עבורנו, שכן היה לנו טוב ושמח ולא הבנו לעצב זה מה הוא עושה".
עוד הוסיף הרב סתיו: "כמה שיחות עסקו בשאלת משמעות החורבן בעידן של תקומת המדינה יהודים בגלות בדורות האחרונים חשו אף הם שאננים ובטוחים ואת אמירת הקינות אמרו במלאכותיות רבה באתרי הנופש וליד הבריכות והאגמים. השנה אין צורך בהסבר. הדמעות זולגות כמו שלא זלגו מעולם. גם דם הגיבורים שמסרו נפשם למען הצלת העם הארץ נמהל בדמם של הנטבחים בדרום, משל היינו בקישינב או בגיא הריגה אחר. השנה נאמר קינות ישנות וחדשות כאחד, ומעל כולן ירחף כאב עמוק ותקווה גדולה לישועה".
יגל הרוש התייחס גם הוא לקינה שכתב ולהוספתה לסדר הקינות: "קינת בארי נכתבה לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד. זה פשוט בלתי נתפס שהיינו צריכים להוסיף קינות חדשות על הישנות שכבר נכתבו. הקינה נכתבה על בסיס לחן לקינה 'גרושים מבית תענוגיהם', המופיעה במחזור הקינות לט' באב של יהודי מרוקו. באופן מפתיע, הלחן הזה מבוצע גם בתיקון הגשם שנאמר בשמחת תורה. במחזורים העתיקים היה מופיע מתחת לתיקון הגשם, הכיתוב 'לחן גרושים'. ובאמת, מדוע בחרו יהודי מרוקו לבקש על הגשם בשמחת תורה בלחן של קינה? מרבי לוי סודרי שמעתי שמכיוון שבקשת הגשם היא בקשה על חיים, בקשו להוביל את המתפלל לבקש על חייו בלב נשבר, ולכן תקנו לומר את הבקשה על הגשם בלחן של קינה".
"שמחת תורה, תשפ"ד נהפך לאבל מחולנו, ולחן הקינה השתלב בצורה מצמררת בבקשה על חיים. לקינה מבט כפול: כיוון אחד הוא להלביש במילים את הכאב. עולמנו נברא בדיבור, ולהלביש כאב במילים זה בעצם לטעת אותו בשורש של החיים. הכיוון השני של הקינה הוא בנחמה המגיעה בסופה. כמו רוצה לומר, עין שנשטפה בדמע צלולה כעת לאתר את מקורות הנחמה ובארות החיים המונחים לפתחנו. שנזכה למצוא את התקווה הצלולה שמבעד לעין שטופת הדמע. בבניין ערינו ננוחם. וה' ברחמיו יזכנו לכתוב ולשורר במהרה פיוטי גאולתנו".
