בימים אלה מוצגת ב"בית האמנים" בתל אביב תערוכה של האמן והאדריכל מרסלו פישמן בשם "השנים האחרונות" באוצרות אריה ברקוביץ'. זו הפעם הראשונה שבה פישמן, הידוע בעיקר בציוריו האינטימיים והאישיים, מציג תערוכה שעוסקת כולה בנושאים טעונים וסוגיות חברתיות עכשוויות: הקורונה, ההפיכה המשטרית, חששות למלחמת אחים, תזכורת לרקע ממנו מגיעה משפחתו הארגנטינאית, וחיבור אנושי.
התערוכה מציגה סדרת ציורים בגודל לא שגרתי עבור פישמן, עד שבעה מטרים, בהם הדמויות ממלאות את הקנבס כישות קולקטיבית. בעבודות נראות דמויות מלוכדות, אחידות מראה, במערבולת של תנועה, חיבורים ותלות הדדית, כשלרוב נשמרת עמימות מסוימת באשר לזהותן. "רציתי שהציורים ידברו על אחדות ועל המשותף בין אנשים," מסביר פישמן, "בלי להדגיש הבדלים של גיל, מין או רקע תרבותי."
אחד הציורים המרגשים בתערוכה נושא השראה מ"פייטה" של מיכלאנג'לו, בו המדונה מערסלת בחיקה את גופת ישו לאחר הצליבה. העבודה מציגה דימוי מרגש של הורים מתאבלים על אבדן האוחזים במנח דומה בילדיהם, כשאלה, בקשר עין הדוק, מחפשים חיבור זה עם זה. "הדור הבוגר אולי הפסיד, אבל הצעירים מחפשים את הדרך לחיבור," הוא מסביר.
פישמן מדגיש כי נושא האחדות – ולא הפירוד – הוא לב עבודותיו ומאמין כי בבסיס אמונתה של כל חברה או קבוצה אנושית נמצא את הערכים שמעגנים נושא זה לבסיס תרבותה. עם זאת, הסימביוזה שבין הדמויות הצפופות מעלה את התהייה: האם אנו עדים לקהילה מגובשת או לקולקטיב דחוס הנאבק לשרוד?
תהליך היצירה של פישמן התפרש על פני ארבע שנים ונע בין התפרצות יצירתית לשליטה קפדנית. "אני מתכנן כל פרט, אבל נותן גם מקום להתפרצויות בלתי צפויות," הוא משתף. עם זאת, הוא מדגיש את הצורך לשמור על איזון, כך שהמסר יוכל להגיע לצופה בצורה רכה ומזמינה, למרות הנושאים הכואבים שמוצגים ביצירותיו. הרכות של הצבעוניות הפסטלית וקומפוזיציה של תנועה הדרגתית מצליחות לרכך את העיסוק בנושאים הנוקבים.
פישמן מספר שהתערוכה הזו גבתה ממנו מחיר רגשי, אך גם מילאה אותו בתחושת סיפוק עמוקה. "עכשיו אני מחפש זמן לנוח, להיות עם המשפחה, ולתכנן את הפרק הבא," הוא מסכם. התערוכה מעניקה לצופים חוויה חזקה ומעוררת מחשבה, ומזמינה אותם להיות חלק מהדיאלוג החברתי שהיא יוצרת.