באפריל 1976 סיקר "מעריב" תופעה שסחפה את המדינה: מהפכת המוזיקה המזרחית. לפי המאמר, "מוזיקת החפלות", כך היא כונתה, היא טרנד בר־חלוף. אבל למרות הביקורת הממש לא מרומזת, היה זה רגע מכונן – לראשונה עיתון גדול כיוון זרקור לצלילים שעד היום מהדהדים.
"אופנה מוזיקלית עממית חדשה", כך נכתב. "לפתע, פתאום, נמכרים אלפי תקליטים וקסטות, ואופנה מוזיקלית חדשה כובשת את השוק, כשרבים הם המעורבים אשר מנסים לעלות על הגל. כך לפתע, ללא יחסי ציבור וללא שידורים ברדיו.
פעם רקדו המונים לצלילי הבוזוקי באולמות כמו "אלהמברה" ו"סינרמה", כיום מתלהבים מהעוד. הקהל שומע שמות כמו "צלילי הכרם" ו"צלילי המזרח" ו"דקמוש" "'צלילי העוד", והבלבול, כך נדמה, גדול.
"אופנת צלילי העוד היא כיום בשיא פריחתה, ויש אשר משווים אותה ל"גל" היווני של הבוזוקי והסירטאקי ששטף את הארץ לפני שנתיים־שלוש. או ליתר דיוק: רואים אותה כממלאת מקומו של גל זה. אולם למרות הדמיון האוריינטלי, הרי יש לברך על כך, שהפעם זו אופנה מקורית משלנו.
ויש גם לברך שצצו להקות רבות ושהתחרות המסחרית הגדולה ביניהן תוביל אולי למשהו פוזיטיבי. וקיימת ההרגשה שכאן טמון המפתח להתפתחותו של כיוון במוזיקה הקלה שלנו ולמיזוג תרבויות הרבה מעבר למסגרות השגרתיות של מצעד הפזמונים.
"יש לי חשש מסוים מהצטעצעות כזו, שכן החיפזון הזה, הנובע מהביקוש הפתאומי הגדול ומהתחרות, להפוך פולקלור אותנטי של 'חפלות' ל'שואו' בידורי עלול לגרום לכך שלהקות העוד ייעלמו כלעומת שבאו, כמו כל האופנות המזרחיות שצצו כאן".
למרות הנבואה של כותב המאמר, כל השמות המוזכרים בכתבה עדיין פעילים, כמעט 50 שנה אחרי שנכתבה: להקת צלילי העוד בהובלת הסולן רמי דנוך מופיעה ברחבי הארץ ומציינת בימים אלו יובל לקיומה; שותפו של דנוך להקמת הלהקה, יהודה קיסר, כובש במות עד היום; אביהו מדינה, חתן פרס ישראל, שר, יוצר ומלחין; דקלון, סולן להקת צלילי הכרם, קיבל ב־2023 פרס ישראל על תרומתו לתרבות הישראלית, ושותפו ללהקה, הגיטריסט והמעבד משה בן מוש, מוסיף לחרוש את הבמות, כמו גם הזמר חיים משה, שהצטרף אליהם בסוף שנות ה־70.
כל הזמרים הצעירים מהז'אנר שנחשבים כיום לכוכבים הגדולים במדינה – מששון שאולוב ועומר אדם ועד אודיה אזולאי ועדן בן זקן – גדלו על השירים של אותם אומנים ותיקים, ולא היו מצליחים למלא אולמות אלמלא המהפכה המוזיקלית הגדולה של שנות ה־70.
1975 נחשבת לשנת המפנה, שבה המוזיקה המזרחית הצליחה לצאת מגבולות כרם התימנים ולהגיע לכל בית בישראל, על אפו ועל חמתו של הממסד, שסירב בתחילה לתת לה במה – אך לבסוף נשבה אף הוא בקסמיה. באותה שנה יצאו שלושה מהאלבומים המכוננים והמשפיעים במוזיקה המזרחית: "בזכרי ימים ימימה" של להקת צלילי הכרם, "להקת צלילי העוד" של להקת צלילי העוד ו"היכן החייל" של אהובה עוזרי.
שלושת האלבומים האלה, שהכניסו לראשונה את תרבות החפלות למועדונים, להיכלי התרבות ולבמות הגדולות במדינה, הניחו את אבן היסוד למה שהפך אחרי כן לפופ הים־תיכוני שאנו מכירים עד היום. הם היו ההוכחה לכך שלא צריך את הרדיו כדי להפוך את המדינה, והעובדה שהם היו האלבומים הראשונים שנמכרו גם בפורמט של קסטות – שינתה את תעשיית המוזיקה הישראלית.
החפלה העברית הראשונה
כדי להבין את שורשי המהפכה, עלינו לחזור אל שנות ה־30, תקופת המשטר המנדטורי, שבה האמצעים העיקריים להאזנה למוזיקה עברית היו התיאטרון ותקליטים. באותן שנים שתי כוכבות זמר עברי שרו בסגנון תימני: ברכה צפירה ואסתר גמליאלית.
גמליאלית, שגדלה ופעלה בכרם התימנים, כיכבה אז בתיאטרון הסאטירי המטאטא והוציאה שורה של להיטים, בהם "גדליה רבע איש", "בכרם תימן", "הטנדר נוסע" ו"שני שושנים".
בשנותיה הראשונות של המדינה נוסדה החפלה העברית הראשונה, מי שהובילה אותה הייתה משפחת כהן. שלמה כהן, שכונה "סולימן הגדול", אשתו שרה וילדיהם חופני ("סולימן הקטן"), פיני, ורדינה ויזהר.
החבורה שהצטרפה אליהם כונתה "חבורת האש" וכללה לוחמי פלמ"ח, מרביתם אנשי המחלקה הערבית ("מסתערבים"). רפרטואר השירים כלל שירי קיבוץ וסוכנות, שירים רוסיים ושירים בעלי ניחוח תימני ומרוקאי, מ"דרור יקרא" ו"אם ננעלו" ועד "שלום לבן דודי" ו"מה יפים הלילות בכנען".
בשנות ה־50 הושמעה לעיתים תכופות מעל גלי האתר שחקנית התיאטרון והזמרת יוצאת כרם התימנים חנה אהרוני, עם שירים בסגנון תימני כמו "זכריה בן עזרא", "זוהרה" ו"שחורה ונאווה". באותה תקופה המוזיקה המזרחית הושמעה בעיקר בתחנת קול ישראל בערבית, וזכתה למשבצת מאוד מצומצמת.
הושמעו שם בין היתר ג'ו עמר, פלפל אל־מסרי ולילית נגר בשירים בליווי תזמורת קול ישראל בערבית, בניהולו המוזיקלי של זוזו מוסא. באותן שנים פעלו גם זמרים עדתיים, שלא הצליחו להגיע לתודעה, בהם משה אליהו הסורי, שחתום על השיר "שמחה גדולה הלילה", פלפל גורג'י העיראקי ואהרן עמרם התימני.
בשנת 1955 הקימו שני מוזיקאים מהכרם, משה משומר ושלמה ("דבל'ה") מורי, את להקת צלילי שבזי. משומר התחנך בקיבוץ, שם למד לנגן על בללייקה, כלי פריטה רוסי, שעליו ניגן את שירי תנועת הנוער. "לא היה לי כסף לקנות עוד, אז ניגנתי בבללייקה בטכניקה משלי", אמר לי בריאיון שערכתי איתו בעבר, "הוספתי לשירים את המנעד של הבית התימני שבו גדלתי".
כשחזר לכרם, התחבר עם מורי ובהמשך הצטרפו אליהם שלום שובלי ושמעון שמעוני (ישראלי). הם קראו לעצמם "השובלים". "את כל השירים שאחרי זה התפרסמו, כמו 'חנה'לה התבלבלה', 'חסידה צחורה', 'הכוכב' – אנחנו ביצענו כבר בשנות ה־50", אמר.
את הריאיון עם משומר ערכתי ב־2015, בביתו בכרם, עם התקרה הרעועה והקירות המעט שבורים. ישבנו במרפסת הקטנה שפונה לרחוב. "הייתי יושב כאן, במרפסת, ומנגן שעות על גבי שעות לעוברים ושבים, זה היה התענוג שלי, בית הספר הכי טוב שלי לנגינה", סיפר משומר באותו מפגש. "דבל'ה ואני אף פעם לא לקחנו כסף על ההופעות, לא חשבנו על כסף, היינו מנגנים שעות בהופעות, עד שהיינו מתעייפים והולכים הביתה. היינו מופיעים בכל מקום: בבתים של בני המשפחה וחברים".
"בלי משה משומר ושלמה מורי לא הייתה מוזיקה מזרחית בארץ ולא היו חפלות", אומר הגיטריסט והמוזיקאי משה בן מוש. "בלעדיהם אני לא הייתי מנגן. ברגע שראיתי אותם מופיעים אצלנו בשכונה בכרם, התאהבתי במוזיקה. משה משומר היה מנגן על מנדולינה. כדי להגביר את הקול שלה הוא היה מדביק עליה איזו פומפה. לא הפסקתי להתבונן בו מנגן. בהמשך, כאשר קיבלתי מנדולינה, הוא לימד אותי לנגן את השירים. הייתי הולך למועדון אריאנה ביפו לראות אותם מופיעים, ולפעמים משומר היה מבקש ממני להחליף אותו באמצע הופעה כשהוא היה הולך לשירותים".
"משומר היה מגיע עם פתק ובו רשימת השירים, רשימה ענקית של שירים, כולל שירים רוסיים ושירים של אלתרמן, והם היו מבצעים אותם, ובמבט עיניים מעבירים בין שיר לשיר", מציין בן מוש. "הטעות של צלילי שבזי הייתה שהם לא הקליטו בזמן אמת, הם לא חשבו על להתפרנס ממוזיקה, וזה פספוס של כולנו, כי הם היו גדולים. רק בשנת 2000 הקלטתי איתם את האלבום 'חפלה בשכונה', וזו הייתה סגירת מעגל, כי את כל השירים שהרכיבו את הרפרטואר של צלילי הכרם, דקלון ואני ספגנו מהם".
לא עומדים בקצב
בן מוש ודקלון, שנולד בשם יוסי לוי, גדלו בכרם התימנים. "זה היה בשנת 60 ומשהו, נפגשנו במועדון בבית הספר קלישר", סיפר לי דקלון בריאיון ל"מעריב" ב־2016. "הייתי מבלה שם עם חברים וראיתי את בן מוש מנגן עם משה משומר ודבל'ה ז"ל. התחברנו וביקשנו מהם לשיר איתם. אחר כך ראינו שיש בינינו כימיה ושאנחנו שרים חלק, אז החלטנו להקים צמד. באנו מרקע מוזיקלי שונה, אני גדלתי על רוק'נרול ועל זמרים כמו אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד, וכמובן על מוזיקה תימנית ושירי תפילה מבית הכנסת, ובן מוש היה בעיקר במוזיקה יוונית. השילוב בין ההשפעות האלו התמזג לתוך המוזיקה שלנו".
בשנת 1972 החלו דקלון ובן מוש להופיע כצמד. תחילה הם הופיעו בשמות "צלילי הבוזוקי" ו"צלילי העוד מהכרם", אבל כשלהקת צלילי העוד, שאליה נגיע בהמשך, החלה להתפרסם – הם שינו את שמם ל"צלילי הכרם".
לעיתים נקראו בפני מעריציהם בשם "דקמוש". "היינו להיט עוד לפני שבכלל חשבנו להיכנס לאולפן ולהקליט את עצמנו", אומר בן מוש. "הקלטנו את עצמנו במסיבות ומכרנו את הקסטות בתחנה המרכזית".
איך הגיעו צלילי הכרם להקליט את אלבומם אחרי שנים שבהן חרשו את הארץ עם שיריהם? האמרגן אשר ראובני, שיחד עם אחיו הקים את חברת התקליטים העצמאית המיתולוגית "האחים ראובני", מספר: "בשנת 1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התגייסנו שישה אחים ושתי אחיות למלחמה, ואני נפצעתי בהפגזה באזור תעלת סואץ.
"הייתי אז מאורס, אבל אח של אשתי נהרג במלחמה, ולא יכולנו לחגוג. בסוף התחתנו ברבנות. אחרי כמה חודשים ערכנו חפלה, וחבר המליץ לי על להקה מכרם התימנים. הגיעו שלום שובלי, דקלון, משה בן מוש ומשה משומר. הם שרו שירים שלא הכרתי כמו 'חנה'לה התבלבלה' ו'בזכרי ימים ימימה'. ביקשתי מאחי מאיר להקליט את החפלה על טייפ סלילים".
"למחרת אשר ביקש שאקליט לו עותקים מההקלטות של החפלה", מוסיף המפיק מאיר ראובני, שעד היום מנהל את חברת "האחים ראובני". "הקלטתי חמישה עותקים. למחרת הוא ביקש עוד עשרה. כעבור שבוע ביקש 30. אמרתי לו 'עד פה. מי שרוצה שיבוא אליי ואמכור לו'. כך נכנסנו ללופ של הקלטות החפלה באופן פיראטי".
"הגיעו לחנות אנשים שביקשו לקנות קלטות מהחפלה והיו מוכנים לשלם גם 100 לירות", מציין אשר. "אז החלטנו להתחיל להפיץ אותן בצורה מסחרית. כך בעצם החלה תעשיית הקלטות הפיראטיות בישראל. לימים שובלי ומשומר פרשו ודקלון ובן מוש ביקשו שנפיק להם אלבום. באותה תקופה נולדה בתי הבכורה, הזמנתי אותם לחפלה וכיניתי אותם 'דקמוש', כינוי שדבק בהם. הם החליטו לקרוא לעצמם 'צלילי הכרם', והתחילו להופיע הרבה. ב־1975 הפקנו להם את אלבום הבכורה, 'בזכרי ימים ימימה', שהיה הצלחה מסחררת".
"התחלנו למכור אלפי תקליטים של צלילי הכרם והדפסנו קלטות בקצב מטורף, הפעם בעבודה עם מפעל, כי כבר לא יכולנו לעמוד בזה, זה נמכר במאות אלפי עותקים", אומר מאיר. "הפקנו להם את התקליטים הבאים, שגם היו להיטים גדולים".
"בזכרי ימים ימימה" הפך בן לילה להצלחה והנפיק קלאסיקות, בהן "חנה'לה התבלבלה". במקור היה זה שיר חסידי של הכליזמר היהודי-ניו יורקי נפתולה ברנדווין, שזכה לטקסט של נתן אלתרמן ועבר מספר גלגולים עד שהגיע לתקליט. היו בו גם "בזכרי ימים ימימה" (המבוסס על לחן מרוקאי), "חסידה צחורה", "בדד ארעה צאני", "איילת חן", "הכוכב" ועוד. חלק מהשירים בוצע כבר, כאמור, על ידי צלילי שבזי בשנות ה־60.
האחראי על העיבוד המוזיקלי היה המוזיקאי יגאל חרד. בריאיון ל"מעריב" ב־2019 הוא סיפר: "עשיתי עיבודים לזמרים כמו אבי טולדנו ובעז שרעבי, אבל לא תפסתי מעצמי מעבד רציני. פתאום האחים ראובני ביקשו שאעשה עיבודים לצלילי הכרם. אמרתי להם: 'איך? מה אני, מעבד?', הם אמרו: 'בוא תנסה, לא נראה לנו שהם כל כך מבינים מה הולך', אז הסכמתי וניסיתי, ומסתבר שהייתה לי בראש המוזיקה הזו. בתקליט השני שלהם, שכבר היה ברור שאעשה את העיבודים, אמרתי לראובני שהפעם אני רוצה חלילים, ובתקליט השלישי רציתי כינור וחליל. ככה זה התפתח. נתנו לי כל מה שרציתי".
"יגאל חרד הציל אותנו", מודה בן מוש. "הוא ידע הכל והבין עניין. למעשה, במקור השירים הם בסגנון אירופי, אבל מהשובלים למדנו להביא את הטאץ' המזרחי והבאנו את המוזיקה היוונית בעברית, כדי שהקהל יבין".
"התקופה הייתה מתאימה, אנשים היו צמאים לזה מאוד", התייחס דקלון בעבר לסוד הצלחת האלבום. "היינו מהראשונים שהביאו את המוזיקה הזו על גבי תקליט. וכמובן, היה לנו את יגאל חרד המעבד שעשה עבודה מצוינת".
לאכזבתם, ההצלחה של האלבומים לא תורגמה להצלחה כלכלית. כך אמר לי דקלון בעבר ("לא ראינו גרוש. היינו תמימים מדי"), וכך אומר כעת גם בן מוש: "שום דבר לא קיבלנו, עד היום".
ראבק, מה לך ולכוורת?
שלושה חודשים לפני שצלילי הכרם יצאו עם אלבום הבכורה שלהם, יצא בחברת "האחים אזולאי" מיפו אלבום הבכורה של הלהקה המתחרה, גם היא מכרם התימנים, צלילי העוד. חלק מהשירים בו היו זהים לשירים שצלילי הכרם הקליטו. כלומר, זהים לאותם שירים שביצעו משומר ודבל'ה בחפלות בעשור הקודם.
להקת צלילי העוד נולדה בשנת 1973 בעקבות מפגש מחודש בין שני קרובי משפחה, הזמר רמי דנוך, יליד שכונת התקווה שבילה את מרבית שנות נעוריו בכרם התימנים, והגיטריסט יהודה קיסר, יליד קריית אונו שגדל בכרם.
דנוך, שגדל בבית מוזיקלי, זימר בילדותו במקהלת תפארת ישראל, שם למד את השירה הפיוטית. הוא הופיע באירועים משפחתיים ובגיל 14 הלחין את שירו הראשון, שהפך במרוצת השנים לקלאסיקה ים־תיכונית, "איילת חן", על פי מילים של רבי שלום שבזי. בסוף שנות ה־60 הופיע בלהקת החתונות הצוקים, ועם שחרורו מהצבא בשנת 72' נישא לאשתו הראשונה ועבר להתגורר בקריית אונו.
"במהלך סיבוב בגן הציבורי ראיתי בחור רזה עם רגל מגובסת, יושב על ספסל ומנגן על גיטרה אקוסטית שירים של כוורת ולד זפלין", סיפר דנוך. "זה היה יהודה קיסר. סבתא שלו וסבתא שלי היו אחיות. אמרתי לו 'תגיד לי, יהודה, מה לך ולמוזיקה הזאת? ראבק, מה לך ולכוורת? אתה תימני וגדלת על המוזיקה התימנית'. 'זה מה שאני שומע ואוהב', הוא אמר לי. אהבתי מאוד את כוורת, אבל שאלתי אותו אם בא לו לנגן מזרחית, מוזיקה שאנחנו גדלנו עליה. הוא אמר: 'כן, למה לא, אם תכוון אותי'. הלכנו למקלט השכונתי שנקרא 'צוללת צהובה', ישבנו שעות על גבי שעות, ניגנו ושרנו שירים מזרחיים שהכרנו. לימדתי אותו את 'איילת חן', 'שלום לבן דודי' ועוד. בהמשך צירפנו עוד חברים לישיבות שלנו. היו שם נגן הקנון דוד גזאלה, הקלידן מאיר לינגו והמתופף אלי מדינה".
"רמי, בניגוד אליי, אהב פיוטים ומוזיקה תימנית ומרוקאית", מוסיף קיסר. "חשבנו להקים להקת חתונות, אז התחלנו להופיע באירועים עם שירים מזרחיים. הייתי היחיד מהחבורה עם טלפון, אז הייתי קובע את ההופעות. היו לנו חתונות מוזמנות שבעה חודשים קדימה, כל חתן שרצה אותנו באירוע שלו, היה מקבל ממני תאריך ורק אחרי זה לוקח אולם. לא הפוך. זו הייתה תקופה יפה. בהתחלה נקראנו 'צלילי העוד והנבל', אף על פי שאף אחד מאיתנו לא ניגן על עוד או נבל'".
בשלב מסוים להקת צלילי העוד התגלגלה להקליט אלבום בכורה. "זה היה ספונטני", אומר דנוך. "באחת החזרות ביקשתי ממשה עוזרי, קרוב משפחה שלי, שיביא טייפ סלילים שהיה ברשותו. בשעה 12 בצהריים התחלנו להקליט את השירים ובשעה עשר בלילה כבר הייתה לנו קלטת ביד. חילקנו את הקלטת בין חברים ומשפחה, והיא איכשהו התגלגלה לתחנה המרכזית הישנה".
כשנפוצה השמועה על הלהקה החדשה ששבתה את לב באי התחנה המרכזית, קיבל דנוך פנייה מפתיעה ממאיר אזולאי מחברת "האחים אזולאי", חברת התקליטים הוותיקה והידועה שבה היו חתומים באותה עת אומנים כמו אריס סאן, ג'ו עמר ואפילו צביקה פיק. "מאיר אמר ששמע את הקסטה שלנו ואהב מאוד את מה ששמע, והציע לנו להקליט תקליט", משחזר דנוך.
"בהתחלה חשבתי שהוא מסתלבט. מה לנו ולתקליט? אבל הוא התעקש. נכנסנו למשטר חזרות אינטנסיבי של שבועיים ואז לעוד חודש וחצי של הקלטות אינטנסיביות, עד כדי כך שלפעמים ישנו באולפן. הביאו את אצ'י שטרו, הבסיסט של גברת תפוח, להקת הליווי של שלמה ארצי, וכיום מפיק ידוע בהוליווד, שיעשה לנו את העיבודים. הוא עשה לנו סדר, ייצב ועיצב אותנו, כי לא באנו ממקום של אולפנים ומשמעת".
קיסר מגדיר את הסגנון של צלילי העוד כ"אריס סאן פינת כוורת בשילוב עם ג'ימי הנדריקס ובלוז". "רמי דנוך ואני שינינו את פני העיבודים במוזיקה הישראלית ואת מה שקדם לנו במוזיקה הים־תיכונית", הוא אומר. "אם במוזיקה של ג'ו עמר או פלפל אל־מסרי היו בעיקר עוד, כינורות, קנון וגיטרה אקוסטית, אנחנו הבאנו צלילים של להקת רוק'נרול עם גיטרה חשמלית, בס, תופים, קלידים ועוד. בעיני הדור שקדם לנו היינו לא בסדר וקלקלנו את המוזיקה".
בעצת מאיר אזולאי, הלהקה השמיטה את המילה "נבל" משמה והפכה ל"צלילי העוד". תקליטה הראשון ("צלילי העוד") יצא בשנת 75' וכלל שירים כמו "איילת חן", "חסידה צחורה", "בזכרי ימים ימימה" ו"גדליה רבע איש" וגם להיט אחד שובב ששיגע את המדינה – "חנה'לה התבלבלה". "זה היה הלהיט הראשון שלנו ולא היה אירוע שבו הוא לא הושמע", מספר דנוך.
"הכרתי את השיר הזה עוד מנעוריי, אבל עם העיבוד הפופי הוא הפך למשהו חדש ומרענן. הקהל עף על השיר הזה, אבל הרדיו לא השמיע אותנו בכלל. חיים יבין, שהגיש אז את 'מבט לחדשות' בערוץ הראשון והיחיד, אהב אותנו, והחליט לעשות עלינו כתבה. הוא פתח את הכתבה באומרו 'מהפך'. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא השתמש במילה הזאת. הפעם השנייה הייתה שנה מאוחר יותר, ב־77', כשבגין ניצח בבחירות. זה היה גם השיר הראשון שלנו שהושמע ברדיו, אירוע נדיר וחריג כשלעצמו בשנים ההן ויתרה מזאת, הוזמנו להופיע איתו בשידור הטלוויזיה החגיגי של יום העצמאות למדינת ישראל ב־1977, דבר שאף להקה או זמר מזרחיים לפני כן לא עשו".
בשל העובדה ששני האלבומים של צלילי הכרם וצלילי העוד יצאו באותה שנה, נוצרו יריבות וסכסוך רב־שנים בין חברי הלהקות, כשכל אחד טען שהשני "העתיק" ממנו, אף שהמקור בכלל שייך כאמור לצלילי שבזי. כעבור עשרות שנים התקיימה סולחה והמחלוקות נשארו מאחור.
ההתלהבות מפחידה
הצלע השלישית שהשלימה את המהפך הגדול של המוזיקה המזרחית שבקעה מכרם התימנים ללב הקהל הרחב הייתה אהובה עוזרי, הסינגר־סונגרייטרית הראשונה של הזמר המזרחי, שהתגוררה בצמוד לביתו של בן מוש בכרם.
"הכרם הוא חלק ממני ואני חלק ממנו, ולכן הרבה מהיצירות שלי עסקו בכרם", סיפרה לי אהובה עוזרי בריאיון שקיימנו ב־2013, שלוש שנים לפני מותה.
"בנעוריי נשלחתי לקיבוץ מצר, שם הרגשתי בפעם הראשונה חופשייה. כשחזרתי מהקיבוץ, התחלתי להופיע יחד עם שאול ישראלי כצמד. היינו מופיעים יחד בחפלות בשכונה. לשאול היה קול כמו של ג'ו עמר. הייתה לנו מחשבה שאיזה אמרגן יתפוס אותנו, וכשסוף־סוף פנה אלינו אמרגן אחד – אני ברחתי ושאול נשאר אצלו. גדלתי על מוזיקה של קליף ריצ'ארד והצלליות, והשיר הראשון שכתבתי, על כרם התימנים, היה על פי הנעימה של הצלליות. השינוי בקו המוזיקלי שלי קרה בגיל 17, כשראיתי בפעם הראשונה את הסרט ההודי 'סאנגם' בקולנוע מרכז. הקמתי להקה והיינו מנגנים ושרים שירים בהודית. השתגעתי על זה".
בשנת 1968 למדה עוזרי לנגן על כלי הפריטה בולבול טרנג, והייתה הראשונה בישראל שניגנה והופיעה בכלי זה. היא נהגה להופיע עם שירים בהודית, בתימנית ובעברית לצד רמי דנוך שניגן על תוף. "הושפעתי ממשה משומר ומדבל'ה, והיינו עושים יחד חפלות בכרם עד אור הבוקר. למדתי מהם המון על המקצבים", סיפרה עוזרי. "את דקלון ובן מוש הכרתי כבר מבית הספר העממי והיינו שרים יחד כל הזמן. היינו משחקים כדורגל ומשחקים יחד. היינו אוהבים לקחת שיר אשכנזי ולעשות אותו מזרחי".
באותן שנים החלה עוזרי לכתוב ולהלחין את שיריה הראשונים, בהשראת מלחמת ששת הימים. "עמק הפרחים", "היכן החייל שלי", "הרמה", "כוחך הרם" ו"מי יישא את שמי" היו לימים ללהיטים מאלבומה הראשון.
היא הופיעה עם שירים אלו לאורך המחצית הראשונה של שנות ה־70: "את "היכן החייל שלי" כתבתה על ידיד שלה מהכרם, שבמלחמת ששת הימים הוגדר כנעדר עד שבסוף מצאו את גופתו.
את "הרמה" כתבה על בעל מועדון שבו הופיעה, שהיה לוחם בגדוד ברק של חטיבת גולני והוא סיפר לה את כל הסיפור שמסופר בשיר על הקרב ברמת הגולן. בשלב מסוים, היא ראתה שהרבה אומנים מגיעים לשמוע את השירים המקוריים שלה. ההתלהבות שלהם הפחידה אותה, אז, היא ביקשה מהנגנים שלה שינגנו רק שירים של זמרים אחרים בהופעות.
עברו שנים עד שעוזרי הקליטה את השירים שלה. "לא חיפשתי את התהילה", היא הסבירה לי. "הרווחתי הרבה כסף בחפלות, אז לא הייתי צריכה לחשוב על הקלטות. למרות שהשירים עצובים, עטפתי חלק מהלחנים במקצבים יותר שמחים, לכן שיר כמו 'היכן החייל שלי', שהוא שיר קורע לב, התאים גם לחפלה. החיים שלנו הם צחוק ודמעות, וזה בא לידי ביטוי גם בשירים שלי".
אחרי שראתה שחבריה מהכרם הוציאו תקליטים וזכו להצלחה, החליטה עוזרי להקליט את אלבום הבכורה שלה, "היכן החייל", שיצא גם בשנת 75'. "זה התחיל במקרה", סיפרה. "אח של חבר טוב שלי היה זמר, וביקש ממני ללוות אותו בנגינה בשני שירים. עשיתי זאת ואז איש חברת התקליטים שלו שאל 'מי מנגן בהקלטה? מה זה הצליל הזה?', הוא אמר שזו אהובה עוזרי, מישהי שכותבת ומלחינה. אותו מפיק לחץ על החבר שלי להביא אותי לפגישה בחברת התקליטים. אמרתי למפיק שאני מכרם התימנים ושאני זמרת חפלות ששרה גם שירים מקוריים. הזהרתי אותו שאני לא אהיה כוכבת שמתנפלים עליה מעריצים. הוא אמר שהוא רוצה אותי בכל זאת, והפיק לי את אלבום הבכורה".
עוזרי הקליטה את אלבום הבכורה שלה במשך שעתיים וחצי באולפן: "הייתי עצובה שההקלטה הייתה כל כך מהירה. לא הכרתי אז את תעשיית המוזיקה ולא הבנתי שלרוב אנשים עובדים חודשים על אלבום. זה היה מאוד מהיר, כי באתי מוכנה ומגובשת. התקליט מכר 300 אלף עותקים, ומהכסף קניתי את הבית שלי בכרם".
השיר הראשון שיצא לרדיו היה "היכן החייל שלי", שעורר את חמתן של המשפחות השכולות. "היו הורים שכולים שכעסו איך אני מעיזה לשיר על חייל נעדר בזמן שיש כל כך הרבה נעדרים במלחמת יום הכיפורים", סיפרה. "ומצד שני היו הרבה משפחות שכולות שפנו אליי לכתוב שירים עצובים להנצחת יקיריהן. השיר הפך סמל לשכול. אני מאמינה שבעזרת האלבום הזה הצלחתי לגעת בלבבות של אמהות שכולות ולהתקרב אליהן".
המקום היחיד ששידר את שירי האלבום היה קול ישראל בערבית. "לא הבנתי למה לא משמיעים אותי בקול ישראל או גלי צה"ל אלא מקטלגים אותי לקול ישראל בערבית, הרי המילים עבריות והשירה עברית, זו יצירה ישראלית מקורית", התייחסה עוזרי לנושא.
"זה הרגיז אותי, זה חלק מהאפליה שהייתה אז כלפינו. למזלי לא הייתי צריכה את הרדיו כדי להגיע לקהל. התקליטים שלי נמכרו, והקהל בא לראות אותי בהופעות".
עוזרי הפכה לסנסציה. "יצאתי לסיבוב הופעות עם צלילי הכרם, וזו הייתה הצלחה רבה, המוזיקה מהכרם יצאה החוצה", סיפרה. השפעות השילוב בין מוזיקה הודית, מוזיקה תימנית, פופ־רוק ושירים יווניים באו לידי ביטוי בתמהיל ייחודי בקולה של עוזרי, שהפכה לכוכבת הגדולה של הזמר המזרחי בשנות ה־70 ולאחת היוצרות החשובות במוזיקה הישראלית.
אחרי מלחמת יום הכיפורים והשבר העמוק שליווה את החברה הישראלית, הקהל היה צמא לסאונד חדש. צלילי הכרם, צלילי העוד ואהובה עוזרי סיפקו את הסאונד הזה ונתנו ביטוי למוזיקה השורשית מהשכונות. הם הצליחו לבלוט על רקע העובדה שעד אז בפסטיבל הזמר המזרחי השתתפו גם זמרים אשכנזיים וזמרים ממוצא מזרחי, כמו אבנר גדסי וניסים סרוסי, שעשו מוזיקה מסולסלת בסגנון פופ ובלוז.
בשנת 75' פורסמו תמונותיהם של צלילי הכרם, צלילי העוד ואהובה עוזרי בכתבת ענק במגזין "להיטון" תחת הכותרת "צלילי המזרח לבקשתך". הכתבה סיקרה את פריצת המוזיקה מהכרם, עסקה בעובדה שהרדיו הישראלי הממלכתי מחרים את אותם אומנים ותיארה את העובדה שהביקוש להופעות ומכירת התקליטים והקסטות שלהם מנצחים את אותו "גטו" תרבותי שאליו שויכו, בניגוד לאומנים אחרים, גם יוצאי הכרם, שפעלו באותן שנים במחוזות מוזיקת הפופ.
לקח עוד שנים, הרבה מאבקים ולא מעט תסכול עד שהמוזיקה המזרחית שיצאה מהכרם רשמה לעצמה ניצחון. זה קרה כבר אחרי המהפך הפוליטי של 1977 עם עליית מפלגת הליכוד, שרוב מצביעיה היו בני עדות המזרח, בראשותו של מנחם בגין לשלטון, והטרמינולוגיה ביחס לתרבות הישראלית שדי "דוכאה" עד אז – השתנתה. הדהודי המהפכה באו לידי ביטוי בשנות ה־80, כשזמרים כמו זהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ומרגלית צנעני כבשו את הרדיו והטלוויזיה ולא שכחו לחלוק כבוד לחלוצים מהכרם שאפשרו לכל זה לקרות.