בדרכו המדודה והזהירה, דיבר השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי על המחיר שישראל גבתה עד כה מחיזבאללה: "שרשרת פיקוד שקרסה, הרבה מאד פעילים הרוגים, ותשתיות הרוסות". לתיאור המצטנע של הלוי צריך להוסיף כמובן את כתישת התשתיות והמגדלים של חיזבאללה בדאחיה שבביירות, את הפגיעה הקשה בכוח האש של הארגון (אובדן של 80% מיכולת השיגור שלו), את האובדן המתרחב והולך של טריטוריה שבה החזיק בדרום לבנון, והפגיעה הנמשכת בתת־הקרקע שלו בכפרים סמוכי הגבול עם ישראל. אחד וחצי מיליון לבנונים הפכו לפליטים בארצם. כל צמרת חיזבאללה בראשות נסראללה חוסלה, ואלפי לוחמים ופעילים של ארגון הטרור השיעי נהרגו או נפצעו בשדה הקרב ובמבצע הביפרים.
ואחרי שמנינו ואמרנו זאת, קשה להתווכח עם מסכת עובדות נוספת, מקבילה: למרות המחירים הכבדים ששילם, חיזבאללה מוסיף לכתוש את יישובי קו העימות מהצד הישראלי. רבבות תושבי הצפון אינם יכולים לשוב לבתיהם. יותר ממיליון אזרחים עדיין רצים פעמיים ביום לממ"דים או תופסים מחסה ברחובות. הירי הרקטי ושיגור הכטב"מים לעבר מטרות בצפון, בחיפה ובמרחבי גוש דן, נמשך ואף גובר, והכלכלה והתיירות הישראליות סופגות פגיעה קשה. ראוי אפוא לדבר לא רק על מה שישראל מבצעת ועושה בצפון, אלא גם על מה שהיא נמנעת מלעשות:
ישראל אינה פוגעת בסמלי שלטון של לבנון, ובעיקר היא אינה פוגעת בתשתיות האזרחיות של מדינת לבנון, שמאפשרת לארגון הטרור השיעי לפעול בתחומה. היא אינה הורסת את תחנות החשמל שעדיין מספקות מעט חשמל ללבנונים ואת בתי הזיקוק (בטריפולי ובזהראני). היא אינה פוגעת במערכת המים והסכרים בלבנון. היא אינה הורסת את מערכת הכבישים והגשרים של ארץ הארזים, והיא גם אינה תוקפת את נמלי הים, או את מסלולי ההמראה והנחיתה של שדה התעופה הבינלאומי בביירות, אף שחיזבאללה יורה על נמל התעופה בן־גוריון ופוגע קשות בנפח התעופה לישראל וממנה. כל התשתיות המדינתיות הללו ועוד, שימשו או משמשות, כידוע, גם את חיזבאללה.
מילים ריקות
ההיעדר הזה בולט במיוחד, מכיוון שלפני המלחמה ההנהגה הישראלית איימה על חיזבאללה שאם יתקוף אותנו – "לבנון תחזור לתקופת האבן". כך דיברו שר הביטחון היוצא יואב גלנט, ודובר צה"ל לשעבר רונן מנליס. כך דיבר למשל ישראל כ"ץ, כיום שר הביטחון, שבתגובה על איומי נסראללה לפגוע בשדה התעופה בן־גוריון ובנמלי ישראל, שיגר לעבר נסראללה איום משלו: "נהרוס את לבנון עד היסוד, נחזיר אותה לתקופת האבן ואותו מתחת לאבנים". כך, אם כי באופן מתון יותר, התנסח גם שר הביטחון לשעבר בני גנץ, כאשר חייב פגיעה בתשתיות צבאיות ואזרחיות של מדינת לבנון.
אלא שבמבחן התוצאה, כל הרהב הזה התברר כהרתעת שווא. חיזבאללה לא הורתע מלתקוף את ישראל, וישראל נרתעה מלתקוף תשתיות אזרחיות של מדינת לבנון, אף שחיזבאללה תקף אותה. ישראל נמנעה מכך, גם כאשר התברר שאין די בפגיעה הקשה, ולעיתים האנושה, במערכי הטרור של חיזבאללה, כדי להביא לתוצאה הרצויה: חיזבאללה לא נענה לתנאים הישראליים להפסקת אש, תושבי הצפון טרם שבו לבתיהם, וחצי מדינה מרוטת עצבים, עדיין מתרוצצת בין הרקטות לכטב"מים, ובין האזעקות לממ"דים.
במלחמת לבנון השנייה (2006) ביקש הרמטכ"ל דן חלוץ מראש הממשלה דאז אהוד אולמרט לפגוע בתשתיות האזרחיות של לבנון, אבל אולמרט, משיקולים מדיניים, סירב (עמ' 89 בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד). גם במלחמה הנוכחית, השיקול המדיני משחק תפקיד. ארה"ב הבהירה לישראל שלא תשלים עם תקיפת תשתיות אזרחיות של מדינת לבנון. היא הגבילה את ישראל לתקיפת תשתיות ויעדים צבאיים בלבד, ואיימה (כמו בעזה) בהגבלה ועצירה של חימושים, אם ישראל לא תציית.
ישראל, שהמרתה את פיה של ארה"ב בשורה של עניינים במהלך השנה האחרונה, ונשארה בחיים (ציר פילדלפי, הכניסה לרפיח ועוד), צריכה עתה לדון מחדש בחסינות שהוענקה ללבנון, למתקני התשתית שלה וגם לסמלי שלטון כמו צבא לבנון החלש על 75 אלף חייליו, שאינו נוקף אצבע מול חיזבאללה. צריך לעיין בכך מחדש, לא רק כדי שלבנון, כמדינה, תתחיל לשלם מחיר על חופש הפעולה שהעניקה לחיזבאללה לאורך שנים בבניית מערך טרור אדיר־ממדים, אלא בעיקר כדי ליצור עוד מנוף לחץ משמעותי על ארגון הטרור השיעי, מתוך לבנון עצמה.
פעולה קטנה, רומזת
חיזבאללה הרי אינו רק ארגון טרור מתועב. הוא גם חלק מהמערך הפוליטי הלבנוני, מפלגה פוליטית פרלמנטרית משמעותית שם. כל עוד לבנון, כמדינה, אינה חוטפת ומקבלת על הראש מישראל; כל עוד לבנון עצמה אינה סובלת די כתוצאה מפעילות חיזבאללה – היא לא תאיים באמת על הארגון. רק אם לבנון תיווכח שחיזבאללה מוריד אותה ביגון שאולה, וכתוצאה מכך תאיים על מעמדו הפנים־לבנוני, יש סיכוי לא רע שחיזבאללה, מתוך רצון לשמר את מה שנותר מכוחו בלבנון, ייענה לתנאיה של ישראל לסיום המלחמה.
בירור כזה, בעניין אפשרות של פגיעה במדינת לבנון עצמה, כבר התקיים במלחמת לבנון השנייה. ועדת וינוגרד שדנה בתוצאות המלחמה ההיא עסקה בכך, והשנה דן בכך גם הדרג המדיני ביחס למצב היום. עכשיו בשלה השעה לברר זאת מחדש, כדי לייצר אופוזיציה פנים־לבנונית ולחץ נגד חיזבאללה, שיביאו לנו הסכם טוב יותר לסיום המלחמה בצפון.
החשש מפגיעת נגד נרחבת של חיזבאללה בתשתיות אזרחיות ישראליות, בתגובה על פגיעה ישראלית בתשתיות לבנוניות, נמוך יותר היום, שכן יכולות הארגון פחתו משמעותית. בפתח כבר ממתין ממשל אמריקני חדש, שחפץ מאוד בסיום המלחמה בלבנון. אם נדע להסביר לו מספיק טוב שהגבלות ממשל ביידן על ישראל (בדומה למה שקרה בדרום) רק האריכו את המלחמה, ושצריך להקים על חיזבאללה אופוזיציה פנימית שתאיים על מעמדו, באמצעות פגיעה בתשתיות מדינת לבנון – אפשר שדברים ישתנו.
ייתכן שבנקודת הזמן הזאת, גם לפעולה קטנה, רומזת, סמלית, של פגיעה בתשתית אזרחית לבנונית, תהיה השפעה שתלחץ את חיזבאללה לקבל את תנאי ישראל להסדר ולסיום המלחמה. אולי אפילו האיום עצמו יספיק, אבל חייבים לשים את האופציה הזאת על השולחן, בפומבי, לעיני לבנון והעולם.
בתוך לבנון עצמה כבר נשמעים קולות ראשונים מצד נוצרים, אחד וחצי מיליון הפליטים הסורים, ואפילו בתוך העדה השיעית, שמבינים שהמציאות בלבנון יכולה להיות אף רעה יותר. ג'ומאנה חדאד, עיתונאית לבנונית, סופרת ידועה ופעילת זכויות נשים, כתבה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" כי "הגיע הזמן להודות שגם אנחנו, העם הלבנוני, נושאים באחריות. פעם אחר פעם איננו מפיקים לקחים". ייתכן שהגיע גם הזמן של ישראל לעזור למעגלים רחבים יותר בלבנון להפנים זאת.
