מאז שהפכו למרכז חיינו, המכשירים הדיגיטליים – טלפונים חכמים, מחשבים וטאבלטים – לא רק שינו את הדרך שבה אנחנו מתקשרים, עובדים ולומדים, אלא גם עיצבו מחדש את מוחנו. הטכנולוגיה שאמורה הייתה לשרת אותנו, מחליפה אט־אט תפקודים מוחיים בסיסיים שפעם היינו מבצעים בעצמנו.
זיכרון העבודה האנושי, שפעם תופעל יום יום באין ספור מצבים – זכירת מספרי טלפון, שמות של אנשים, כתובות, לוחות זמנים או סיסמאות – הולך ונחלש. כיום, רוב האנשים אינם זוכרים אפילו את מספר הטלפון של ילדיהם או הוריהם. הנטייה להישען על אפליקציות לניהול מידע מנוונת את האונה הפרונטלית, האחראית על קבלת החלטות, זיכרון לטווח קצר ותכנון. כאשר אנחנו לא מתרגלים את הזיכרון – הוא נחלש. בדיוק כפי ששריר מתנוון כאשר אינו בשימוש, כך גם הקשרים העצביים במוח.
ההתמצאות המרחבית, שהייתה חלק מהיכולות האנושיות עוד מתקופת הציידים, ספגה פגיעה קשה. לפני עידן האפליקציות, ניווט בעיר זרה או אפילו בשכונה חדשה היה תרגול קבוע של יכולות המוח לזהות דפוסים, לזכור סימנים ולפתח תחושת כיוון. כיום, השימוש הרציף בווייז או בגוגל מאפס מבטל את הצורך לחשוב מרחבית. מחקרים הראו ירידה בפעילות ההיפוקמפוס – אזור במוח שממלא תפקיד מרכזי בזיכרון ובניווט – אצל משתמשים כבדים בטכנולוגיות ניווט דיגיטליות.
הקפיצה ממסך למסך, מהודעה לסטורי, מאימייל לאפליקציית חדשות, יוצרת תופעה של ריבוי־משימות מדומה. בפועל, המוח לא מסוגל לבצע ריבוי משימות אמיתי. הוא פשוט עובר מהר מאוד בין משימות, והמעברים החוזרים גורמים לעומס קוגניטיבי ופוגעים ביכולת להתרכז לאורך זמן. האונה הקדם־מצחית, האחראית על ריכוז, מיקוד ובקרה, סובלת מעומס יתר. התוצאה: קושי לשבת ולקרוא טקסטים ארוכים, ירידה ביכולת הסקת מסקנות מורכבות ותחושת "עייפות מנטלית" תכופה.
אחת ההשפעות הפחות מדוברות של עידן המסכים היא הפגיעה ביכולת הוורבלית – היכולת לבטא את עצמנו במילים. תחליף השיח המילולי בקיצורים, סמיילים ואימוג'ים מקצר את המבע השפתי, ומוביל לצמצום אוצר המילים. שיחות רבות מתקיימות בוואטסאפ ולא פנים אל פנים, מה שמפחית את הצורך בניסוח מורכב או שימוש בדימויים. המוח, שבאופן טבעי מפתח את שפתו דרך תרגול, מדלג על שלבים אלה.
אם בקרב מבוגרים השפעת הטכנולוגיה על תפקודי המוח ניכרת, בקרב ילדים ובני נוער היא דרמטית. בני הדור החדש נולדו לתוך עולם שבו המסך הוא חלק בלתי נפרד מהיום יום. רבים מהם נחשפים למסכים עוד לפני גיל שנתיים, לעיתים שעות ארוכות ביום. המחקרים מצביעים על פגיעות בולטות: ירידה בקשב, קושי ביצירת קשר עין, ירידה בתקשורת הלא־מילולית ויכולת נמוכה לזהות רגשות אצל אחרים.
ילדים רבים מתקשים לשחק אחד עם השני ללא תיווך מסכים, ולא מפתחים יכולות משחק סימבוליות בסיסיות. הקריאה נדחקת לשוליים, ולצידה גם הדמיון והיכולת לחבר בין רעיונות מורכבים. גם המוח המילולי נפגע: עושר לשוני נמוך, קושי להבחין בדקויות, אוצר מילים מצומצם – כולם תוצרים של הפחתה בקריאה והישענות על תכנים חזותיים מהירים. שיחות עם ילדים מלוות במילות סלנג לקישור כמו "חחח" או "יחחח", "די", "כאילו", "אחי" ו"פיפי".
רבים מדווחים כיום על קושי בקריאה ממושכת, גם של טקסטים קצרים יחסית. המוח שלנו התרגל לגירויים קצרים, חדים ומהירים – כמו סרטון טיקטוק של 15 שניות – ומתקשה להישאר מרוכז לאורך זמן. זהו שיבוש בתפקוד הקוגניטיבי שעדיין אינו בלתי הפיך, אך עלול להחמיר עם הזמן.
הילדים, ובעקבותיהם גם המבוגרים, מפתחים "מוח מקוטע": תשומת הלב קופצת בין נקודות, ללא קו סיפורי או הבנה מעמיקה של רצף. ההשפעה על מערכת החינוך כבר מורגשת – תלמידים מתקשים להקשיב להרצאה פרונטלית, דורשים גירויים חזותיים תכופים, ומתעייפים בקלות מתכנים עיוניים.