"הדמגוגיה שעפה כאן נראתה לי ממש מסוכנת. הרגשתי שהעסק במדינה הזאת מתחיל ללכת אחורה, שמתחיל להיווצר הרס, שהדיכאון מתחיל לשלוט בכל מקום… העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל". הדברים הללו, שנשמעים אקטואליים להכאיב, אמר לפני 40 שנה שלום חנוך בריאיון ל"מעריב לנוער".
היה זה אחרי צאת אלבום הסולו החמישי של חנוך "מחכים למשיח", שהיה לאלבום הנמכר והמצליח ביותר שלו, עם מכירות של יותר מ־70 אלף עותקים. מהר מאוד הוא הפך לקול של התקופה, שנת 1985, שהתאפיינה בשבר חברתי ופוליטי שהתרחש אחרי מלחמת לבנון והטבח בסברה ושתילה שזעזעו את המדינה, במשבר הכלכלי שנגרם בעקבות משבר מניות הבנקים והאינפלציה שדהרה ללא עצירה.
"המצב בארץ הלך והחמיר, במיוחד כשהתחלתי לעבוד על התקליט", סיפר חנוך באותו ריאיון. "נראה לי מאוד טבעי לגעת בדברים שהרגיזו אותי, שהציקו לי. עקרונית, את הפרונקל פוצצה המלחמה והאנשים ששלטו פה בזמנה. יותר מדי עצבנו אותי".
בניגוד לאלבומיו הקודמים – "אדם בתוך עצמו", "חתונה לבנה" ו"על פני האדמה" – שהתאפיינו בכתיבה אישית וסנטימנטלית על מערכות יחסים, זוגיות ונבכי נפשו של האדם, ב"מחכים למשיח" נתן חנוך למחאה שבערה בו לחלחל אל הטקסטים, אל הלחנים ואל הביצועים. הוא ניסח כתב אישום נגד המדינה ונגד החברה. השירים באלבום משקפים ביקורת חברתית וכלכלית נוקבת על המציאות בישראל.
חנוך הצליח לחבר בין תחושת ניכור וייאוש אישי לבין מצוקה רחבה, לגעת בנושאים שלא דוברו בצורה ישירה עד אז במוזיקה ולהציב מראה בפני החברה הישראלית, עם מילים חדות וציניות, שנשמעו כמו צעקה של דור שביקש שינוי. שיר הנושא, שתיאר תחושת ייאוש וחוסר אמון כלפי המנהיגות, הפך להמנון מחאה של התקופה. עד היום שורות מתוכו – "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם" – נמצאות בלב השיח הציבורי ובכותרות העיתונים.
נדרשו לחנוך בן ה־38 שני עשורים של קריירה ענפה, שכללה ארבעה אלבומי סולו שונים במהותם, עם להיטים רבים והשתתפות בהרכבים מוזיקליים משפיעים, כדי להרוויח את התואר "מלך הרוק הישראלי", שמלווה אותו מאז.
עקיצה בה׳ באייר
"מחכים למשיח" הגיע כשחנוך היה באחת מנקודות השפל הגדולות ביותר בקריירה שלו: אלבומו "חתונה לבנה" (1981) נחל כישלון צורם, והמבקרים התחרו זה בזה בשאלה מי "יכסח" את חנוך יותר. גם האלבום הבא שהוציא, "על פני האדמה" (1983), שהורכב ברובו מביצועים לשירים שכתב לאחרים – אכזב במכירות. האכזבה הייתה כל כך קשה, עד שחברת התקליטים CBS רצתה לוותר על חנוך. היא נאלצה להפיק את אלבומו הבא מתוקף חוזה שהיה לו מולה, וזאת בתקציב זעום של 20 אלף דולר, עם זמן אולפן קצוב. בתנאים המצומצמים האלה כתב והלחין חנוך את שירי האלבום.
הזרעים לטקסט של שיר הנושא נטמנו ב־1984, כשחנוך עבר להתגורר ברחוב ה' באייר בתל אביב עם הזמרת דפנה ארמוני, שהייתה אז בת זוגו. "נכנסנו לדירה מעל כיכר המדינה, כל הארגזים כבר היו בפנים", אומרת ארמוני. "באותו יום שלום אמר לי 'דפני, לא נוכל לגור פה, זה רועש מדי'. לפני שעברנו, כשרק ראינו את הדירה בשעות הלילה, הכל היה רגוע ושקט, אבל בשעות היום זה היה רועש, ושלום הבין שהוא לא יוכל לעבוד וליצור שם. לא ישנו בדירה אפילו לילה אחד. שלום הודיע לבעל הדירה כי ברצוננו לעזוב, אבל אותו בעל דירה חוצפן לקח את כל המקדמה ששילמנו לו לחצי שנה מראש ולא הסכים להחזיר לנו שקל. ניסינו להציע לו דיירים במקומנו לשביעות רצונו אבל הוא סירב".
אחרי אותו סירוב כתב חנוך את שיר המחאה "מחכים למשיח", שתוכנן להיות שיר איטי. אי־הבנה בין חנוך למשה לוי, המפיק המוזיקלי של האלבום, גרמה ללוי להכפיל בטעות את קצב השיר. לאחר מספר ניסיונות לא מוצלחים להקליט את השירה, חנוך ניסה דרך אחרת לשיר. "שלום השמיע לי את השיר הזה בהתחלה כשיר הומוריסטי", אומר לוי. "הוא שר אותו על רקע מקצב מונוטוני שסיפקה אורגנית קטנטנה, צעצוע של בתו מאיה. טייק שלם הוא עשה ככה, כדי ללמוד מזה וללכוד ניואנסים, שאולי חלק מהם יכניס לגרסה הסופית. הקשבנו לטייק וקלטנו שזה זה. זה הטייק שלנו. זה מה שנכנס לתקליט".
לוי, יד ימינו של חנוך מאז ועד היום, הפיק עימו את כל האלבומים מאז "על פני האדמה". השניים הכירו כשלוי הוזמן לנגן באורגן באלבום "חתונה לבנה", והפך לקלידן הקבוע של חנוך. "עד היום, כשאני חושב על זה ששלום הפקיד בידיי את העבודה על אלבומיו, אני חושב כמה זה מטורף לסמוך על ילד שבא מהשכונה, ולתת לו את הדבר היקר לך מכל – את השירים שלך", אומר לוי, שהיה בן 24 כשהחל להפיק מוזיקלית את אלבומיו של חנוך.
מי שעוד לקחה חלק בעבודה על האלבום הייתה המפיקה אתי אנטה. "ההתלבטות הרצינית שלנו הייתה איזה סינגל ראשון להוציא מתוך האלבום", היא מספרת. "הצעתי להוציא את 'מחכים למשיח', אבל שלום ומשה היססו, כי זה שיר פוליטי ומוזר. הם חשבו שהוא לא יתפוס ברדיו כי לא נשמע דבר כזה קודם לכן. משה הציע להוציא את 'קרן שמש מאוחרת', שלום הציע את 'דז'ה וו'. אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותם. השיר תפס כאש בשדה קוצים, הפך ללהיט מיידי. כולם התלהבו ממנו".
"הופתענו מאוד מההצלחה של 'מחכים למשיח'", אומר לוי. "הוא נתפס אצלנו כשיר עם סיפור שצריך להיות באלבום, אבל לא ראינו בו סינגל לרדיו. חשבנו ללכת על הדברים הבטוחים יותר, אבל דווקא הוא זה שהתפוצץ ופתח את הדלת לשאר שירי האלבום. השיר שרף את הרדיו עד לרמה ששידרו אותו בגלי צה"ל ארבע פעמים בשעה, ואז יצאה הנחיה שאסור לשדר את אותו שיר פעמיים בשעה. המזכירה האלקטרונית שלי התפוצצה מהודעות של קולגות שהתלהבו מהסאונד הזה ולא הבינו מאיפה הבאנו את זה".
תמיד יש פעם ראשונה
העבודה על האלבום החדש החלה בדירת חדר שבה גר לוי, ברחוב חיסין בתל אביב. לרשותם עמדו סינתיסייזר, מכונת תופים וטייפ קסטות. "רוח הזמן בשנת 1984, השנה שבה התחלנו לעבוד על האלבום, לקחה אותנו אל מוזיקה מעולה שהתנגנה ברדיו באותן שנים כמו באלבומים הגדולים של אלביס קוסטלו, דיוויד בואי, טירז פור פירז ופוליס", אומר לוי. "הרחוב המוזיקלי הזה חדר אל תוך 'מחכים למשיח'. זה אלבום שהחליף את הג'ינס והטי־שירט שאפיינו את סוף שנות ה־70 במשהו יותר עכשווי ומסוכן, זו הייתה השאיפה שלי כמפיק מוזיקלי. שלום ואני לקחנו אומנים בינלאומיים שאנחנו מעריכים ואוהבים, והשתדלנו ליישר קו מוזיקלי עם הסאונד שלהם. כששלום עושה מהלך מוזיקלי, הוא בדרך כלל לא חוזר עליו שנית. 'אדם בתוך עצמו', 'חתונה לבנה' ו'על פני האדמה' הם אלבומים שונים לגמרי בסאונד ובהוויה שלהם. אני קורא לזה 'שיטת הזברה': באלבום אחד עושים מהלך מסוים ובאלבום הבא עושים את המהלך ההפוך לו. ככה הוא עובד. מבחינתי? מצאתי פשוט פרטנר שאני לא רק מאוהב במוזיקה שלו, אלא גם דומה לו מאוד בגישה: הוא אומן כל כך פתוח, שלא אוהב להישען על הצלחות העבר וסקרן לשנות מהלכים מוזיקליים ולא להיות מתוכנן או צפוי. כשהשמעתי לו את הסקיצה של 'בלי לומר מילה', עם תופים אלקטרוניים וסינתיסייזרים, הייתי בטוח שאקבל ממנו על הראש, אבל הוא היה נפעם ועודד אותי ללכת לכיוון האלקטרוני".
אחת הטכניקות החדשניות שחנוך ולוי השתמשו בהן בעבודה על השירים, הייתה להכניס לתוך ההפקה סמפלרים (דוגמי צלילים אלקטרוניים), דבר שלא היה מקובל בישראל באותה תקופה. "הסמפלרים הראשונים היו בגודל של מקרר והורכבו מהארדיסקים ענקיים, כך שכל פעולה פשוטה בהם הייתה יכולה לקחת שעה, שעה וחצי, ואני לא מגזים", מספר לוי. "לפעמים היינו לוחצים אנטר במחשב, יורדים לשתות בירה, וכשהיינו חוזרים – המחשב עדיין היה בתהליך העברת חומרים. הסמפלרים האלה היו קשים לתפעול".
אחד הצעדים האמיצים שלוי עשה בעזרת הסמפלר היה לדגום גיטרה חשמלית בשיר "מחכים למשיח". "מעולם לא עשו דבר כזה", הוא אומר בגאווה. "בשיר 'מחכים למשיח' לא הצלחנו להשיג את סאונד הגיטרה בנגינת לייב. גרי אקשטיין ניסה, חיים רומנו ניסה וזה לא היה זה. כשהחלטנו לדגום את הגיטרה, החבר'ה באולפן ההקלטות אמרו לי: 'אתה משוגע? מעולם לא עשו דבר כזה'. אמרתי: 'טוב, תמיד יש פעם ראשונה'. הרעיון היה לחבר את צליל הגיטרה למכונת תופים, זה היה מהלך מורכב. עוזרות ההפקה עמדו לנו על הראש ומדדו כל שנייה, כי זמן אולפן עלה הון תועפות, והרי לא נתנו לנו תקציב. הייתי כבר שטוף זיעה. עבדנו שעתיים ואז קרתה תקלה: גיטרה שלא התכוונתי שתנגן בהתחלה, ניגנה לפני שהתופים והבס נכנסו. אמרו לנו לתקן את הטעות, להתחיל הכל מההתחלה. התעקשתי. אמרתי שהטעות מוצאת חן בעיניי וכדאי להשאיר אותה, וכך היה. כיום אני לא מסוגל לדמיין את השיר בלי הטעות הזו. יומיים עבדנו רק על החלק הזה. קפצנו ראש לשדה שלא הכרנו".
בתחילת העבודה על האלבום, עוד בשלב הסקיצות, בחרו חנוך ולוי ללכת נגד הנורמות. "היה נהוג אז שהבסיסט והמתופף היו מגיעים לאולפן כדי להקליט סקיצה, ועל פי הקצב שלהם קובעים את המקצב והטמפו של השיר", מסביר לוי. "עשינו את זה בצורה הפוכה: התחלנו את האלבום בעבודה של ארבעה ימי הקלטת סקיצות באולפן, רק שלום ואני. הסקיצות האלה שימשו בסיס לנגינה של הנגנים והכתיבו להם את הקצב שרצינו שהם ינגנו בו. זה היה יותר מאתגר. לא יודע מה גרם לנו להחליט לעבוד ככה, אבל כיום זו שיטת העבודה הכי מקובלת. הקדמנו את זמננו גם בזה"
אלבום של רעיונות הזויים
ההקלטות החלו באולפני קולינור היוקרתיים והמשיכו בשל בעיות תקציב באולפני סינטרון, שהיו בתהליכי בנייה ולכן התעריף היה נמוך יותר. מלבד חנוך, שהיה על השירה והגיטרות, ולוי, שהופקד על הפסנתר והקלידים, השניים העסיקו את מיטב נגני התקופה. להרפתקה הצטרפו גם ירוסלב יעקובוביץ' (סקסופון), אלון הלל (תופים), אוהד אינגר (גיטרה בס) וחיים רומנו (גיטרות). גרי אקשטיין התארח באלבום בנגינת גיטרה בשיר "זה לא נוח". טכנאי המיקסים האנגלי ג'ון מקסוויט הובא במיוחד לארץ, ותרם רבות לעיצוב התוצר הסופי של הסאונד.
"השיר הראשון שהקלטנו היה 'זה לא נוח', שיר תגובה שכתב שלום על הביקורות שחטף על האלבום 'חתונה לבנה'", מספר לוי. "קבענו שאחרי הפזמון השני יהיה סולו גיטרה, אבל שלום אמר לי שזה קצת נדוש. עלה בראשי רעיון, ששלום ישיר כל מיני דמויות, כאילו המוני אנשים שרים. כשתשמע את זה בשיר תדע שבמקום זה היה אמור להיות סולו גיטרה. השתגענו. זה תקליט של הרבה רעיונות הזויים".
את האלבום אפשר לחלק לשני חלקים: חלק אחד מורכב משירים חריפים, זועמים ונוקבים, כמו שיר הנושא וגם השירים "זה לא נוח", "בלי לומר מילה", "שוקו" ו"לא עוצר באדום", כשהאחרון מתייחס באופן ישיר למלחמה. היו שטענו שהביקורת בשיר מכוונת לשר הביטחון דאז אריאל שרון, אבל חנוך אף פעם לא אמר זאת בראיונות בצורה ישירה. וגם לא הכחיש. "השירים האלה כוונו בעיקר למעריצים האדוקים של שלום", מציין לוי. "לא כיוונו אותם לרדיו".
החלק השני של האלבום היה רגוע יותר וכלל בלדות אהבה רכות כמו "קרן שמש מאוחרת", "ניסחף עם הזרם" ו"דז'ה וו", שהתכתבו עם להיטי התקופה כמו "האישה שאיתי" של דויד ברוזה או "תרקוד" של שלמה ארצי. "השיר 'דז'ה וו' היה בחלקו פארודיה על הסאונד הלטיני ששלט אז ברדיו", אומר לוי. "בהתחלה שלום לא רצה להכניס אותו לאלבום, אבל מפיקת האלבום אתי אנטה שכנעה אותו להשאיר את השיר – והוא הפך ללהיט"
"היו הרבה התלבטויות סביב האלבום הזה, שיש בו כל מיני סוגי שירים, ואין בו קו אחיד", אומרת אנטה. "הוא גם רומנטי, גם צועק, גם רוק, גם פוליטי – הוא הכל".
בניגוד לשני קודמיו, 'מחכים למשיח", על עשרת שיריו, זכה להצלחה מסחרית מיד עם צאתו לאור ותוך חצי שנה מיום יציאתו זכה ב"אלבום זהב". הוא כלל עשרה שירים שאף על פי שחלקם היו מאוד נוקבים, מחאתיים ופוליטיים – אף שכדברי לוי חנוך לא ראה בו אלבום מחאה – היה קונצנזוס סביבו מצד המבקרים שהגיבו בהתלהבות. "האלבום התקבל בצורה מאוד מפתיעה ומדהימה", אומר לוי. "ההצלחה הייתה מיידית, ואנשים היו בהלם מהסאונד הזה. הבאנו משהו חדש שלא שמעו עד אז בארץ".
"בניגוד ל'חתונה לבנה', שבו היו שני מפיקים שכל אחד מהם משך לכיוון אחר ולכן האלבום יצא מבולגן, ב'מחכים למשיח' הכל היה מגובש ומסודר", מספר המתופף אלון הלל. "שלום ומשה ידעו בדיוק מה הם רוצים. שניהם באו לידי ביטוי באלבום כאישיות אחת. הסאונד בתקליט היה רותח, זועם".
בהתחלה הלל לא היה מאושר. הוא חשש שמכונה תתפוס את מקומו. זה קרה משום שכאשר חנוך ולוי העבירו אליו את הסקיצות הראשונות של השירים, תפקידי התופים כבר הוטמעו בהם דרך מכונה. "כשהגעתי לאולפן, הייתי צריך לנגן טייק אחד מההתחלה ועד הסוף, בלי לעצור באמצע ובלי תיקונים", הוא אומר. "אחרי טייק או שניים עצרנו לשמוע את התוצאה. שלום, שהוא תמיד ספקן ומנסה הכל עד שהוא סגור במאת האחוזים, אמר שהוא רוצה לשמוע מי טוב יותר: המכונה או הביצוע החי. כולם יצאו מהאולפן, ורק אני ושלום נשארנו. האזנו להקלטות. אחרי 30 שניות שלום אמר: 'לא, לא, לא, הלייב טוב יותר'. זו הייתה אנחת רווחה עבורי. הוכחה שהמכונה, עם כמה שהיא מדויקת וטובה, לא יכולה באמת למלא את התפקיד של האדם. בשלב מסוים משה אמר לי 'אני רוצה שתיתן בנגינה את המעברים המסוכנים שלך'. הוא התכוון למעבר שמגיע ממחוזות הג'אז, שיש לו בו חופש לאלתר. התפלאתי. אף אחד לא אהב לקחת סיכון כזה, אבל זה עבד. בכל האלבומים שניגנתי בהם אחר כך לא חזרתי על שיטת העבודה ועל האתגר הזה. זה היה ייחודי וחד־פעמי".
גם המוזיקאי ירוסלב יעקובוביץ' מספר כי חנוך ולוי העניקו לו חופש פעולה מלא לאלתר ולנגן לפי תחושותיו. "שלום חנוך זה שם נרדף לאיכות ולאומנות. הוא יחיד במינו", הוא אומר כעת. "העבודה באולפן איתו הייתה רגועה, נעימה וכיפית".
"להשתגע" מבחינה מוזיקלית
עטיפת האלבום האייקונית, פרי עיצובו של דוד טרטקובר, של מאפרה גדושה בבדלי סיגריות, נחשבת לידועה ביותר מבין עטיפות אלבומיו של חנוך. "שלום אמר 'די, נמאס לי מהפנים שלי על עטיפת תקליט, אני רוצה משהו אחר'", משחזרת אנטה. "כשדיברנו, ניצבה מאפרה על השולחן. אני לא זוכרת מי החליט שנלך על זה, 'טרטה' (כינויו של טרטקובר – ד"פ) או שלום. חשבנו שהמאפרה הזו מייצגת את המתח השורר באוויר בהמתנה למשיח, שזה רגע מורט עצבים וחוסר שקט, מה שביטא בדיוק את הלך רוח התקופה ואת תחושותיהם של האנשים".
"השם של התקליט מעיד על עצבנות, מעשנים סיגריות בלי הכרה, כמו אבא שמחכה מחוץ לחדר לידה", מציין טרטקובר. "יש במאפרה הזאת הכל, היא הכי ישראלית שיש. בחרתי באובייקט שיש אותו בכל משרד קטן, ושתלתי בו רמזים – לכדור הרגעה, לג'וינט'".
לאחר הצלחתו המסחררת של האלבום, יצאו חנוך, לוי ושאר נגני האלבום לסיבוב הופעות מוצלח, בפני קהל שמנה במצטבר 80 אלף איש. הוא הגיע לשיאו באוקטובר 1985, בהופעה חגיגית בפארק הירקון ונחתם בנובמבר אותה שנה בהיכל התרבות בתל אביב.
"'מחכים למשיח' בישר על התחלה כלשהי במוזיקת המחאה שברוק הישראלי", מציינת אנטה. "בדרך כלל עולם הרוק מאוד מעורב פוליטית וחברתית, ושלום עצמו אוהב לשיר ולכתוב על זה, אבל פה הוא לקח את זה כמה צעדים קדימה. זה נעשה בצורה מובהקת ביותר. הוא נתן לגיטימציה לזה שגם טקסט שנראה כמו מאמר בעיתון יכול להפוך לשיר שאנשים מתחברים אליו. זה פתח את הדלת לאומני ולהקות הרוק שבאו אחריו להעז ליצור שירים כל כך מעורבים חברתית ופוליטית. הוא היה קול של דור שלם".
"זה אלבום שנתן לאומנים לגיטימציה 'להשתגע' מבחינה מוזיקלית", מוסיף לוי. "אני תופס את האלבום הזה כמשהו שקורה כשכל הכוכבים מתחברים. המוזיקה אולי טובה ועטופה מעניין, אבל בסופו של דבר הטקסט הוא מה שמוביל את הדבר הזה – ושלום כתב ועדיין כותב טקסטים מדהימים. בשנות ה־80 העיניים של כולנו היו נשואות לעולם הגדול, כי הרגשנו מפגרים בזמנים אחרי צווי האופנה המוזיקליים בחו"ל. רצינו להדביק את הפער. היה לנו צורך לשים את ישראל על המפה מבחינה מוזיקלית דרך המוזיקה שאנחנו אוהבים מחו"ל – ולעשות את זה בדרך שלנו. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהרגשתי באמת שאני מוזיקאי, ושאני בחברת האנשים שאני אוהב וגדלתי עליהם".
"מחכים למשיח", האלבום והשיר, מיתגו את חנוך כאחד מזמרי המחאה הבולטים והבועטים בפסקול המקומי, סמל ישראלי. בספטמבר 2023, כשהמדינה רתחה ממחאות, הוא הופיע בהפגנה נגד הרפורמה המשפטית בקפלן, ביצע את השיר "מחכים למשיח" בליווי של לוי, כמובן, ופנה לקהל: "אני מצרף את קולי ואת עצמי בקריאה לחופש ושוויון בארצנו".
עשורים חלפו מאז צאתו של האלבום, וכל כך עצוב שמילות השירים עדיין כל כך רלוונטיות למציאות הישראלית של היום – הן חברתית, הן פוליטית והן רעיונית, כמו לא חלפו 40 שנה.
