"היינו באים למגדלים האלה, והייתי שואל את עצמי 'למה אני פה? אני לא צריך להיות פה'", משחזר מישל כהן. "אבל המנהל היה אומר לי 'הכל בסדר, זה ייתן לך הופעות, זה ייתן לך דברים'." כוכב "בית ספר למוזיקה" לשעבר חושף לראשונה את הצד האפל של תהילת הילדים, בעדות מצמררת על ניצול, בדידות, והתמודדות עם חיים שאף ילד לא אמור לחיות.
"הייתי ילד בן 14 שגר עם המנהל שלו, רווק בן 40, בתל אביב," מספר כהן. "כל יום הייתי חוזר בין 2 ל-4 לפנות בוקר מהופעות. מופיע שתיים-שלוש פעמים ביום". בגיל שבו רוב הילדים מתמודדים עם שיעורי בית, כהן התמודד עם מציאות אחרת לגמרי. "לבית ספר? לא הלכתי בכלל. מכיתה י' כבר לא היה דבר כזה".
הוא מתאר סצנות קשות מדירות היוקרה בהן בילה: "הייתי רואה בנות, נשים, לבושות ולא לבושות, שתייה, דיבורים של גנגסטרים." כשהמראיין שואל על סמים, כהן מהסס: "לא הבנתי אז מה אני רואה, אבל היום אני יודע שהכל היה שם".
בגיל 14 וחצי חווה את הפעם הראשונה שלו עם אישה מבוגרת. "אמרו לי 'הבן שלי פה, תעלה אליו למעלה הוא פה עם מישהי'," הוא משחזר. "זה היה כבוד, זה היה לכבד את הבן אדם. כמה שזה נשמע מוזר." מישל מספר שלא רצה בזה, אבל לא היה לו שיקול דעת אמיתי בגיל הזה.
"הייתי עם נשים בנות 24, 25, אפילו 28," הוא מודה. "הן לא התעניינו בזה שאני קטין. מה שעניין אותן זה שאני יורד מהאוטו עם עשרים אלף שקל בכיס. הן רצו להיות עם מישל כהן הזמר." אבי שושן מעיר בכאב: "אם הייתה יושבת פה בחורה, ומספרת איך גברים מבוגרים ממנה בעשר שנים היו איתה – זה היה נשמע אחרת לגמרי".
המפנה הגיע כשקולו החל להשתנות. "בגיל 14 וחצי הרגשתי שהכל משתנה," הוא נזכר. "לא הצלחתי להגיע לגבהים שהגעתי קודם. הייתי מנסה לעלות טיפה ונותן זיוף. זה היה משהו שלא הגיוני – אם אתה לא שולט בקול שלך, זה כבר בעיה." המורה לפיתוח קול המליץ לו לעצור הכל למשך חצי שנה.
הניצול הכלכלי היה ברור: "הייתי עושה עשר הופעות בשבוע, מכניס עשרות אלפי שקלים, ומקבל אלף חמש מאות שקל במעטפה," הוא חושף. "היום אני מבין שזה היה ניצול, אבל אז לא ראיתי את זה ככה. בשביל ילד מדימונה שמביא להורים שלו אלף חמש מאות שקל בשבוע – זה היה המון כסף".
השפל הגדול הגיע בצבא. למרות הבטחות שיסודר לו מקום בלהקה צבאית, הוא מצא את עצמו כלוחם בסיירת חרוב. "ניסיתי בדרך יפה לצאת," הוא מספר. "עליתי למפקדים, הסברתי, כתבתי מכתבים. שום דבר לא עזר." בסופו של דבר נעשה עריק למשך ארבעה חודשים.
בכלא 4 חלק תא עם הזמר אושר כהן. "אני ישנתי למעלה, הוא למטה," הוא נזכר בחיוך קל. "בלילה היינו שרים ביחד במקלחות. היה לנו אקו טוב שם." דווקא בכלא, במקום הנמוך ביותר, התחיל תהליך השיקום שלו.
אחרי השחרור חזר לדימונה והחל לעבוד בעבודות מזדמנות – ברמן, רתך, פועל בניין. "אנשים היו רואים אותי מרים ברזלים ואומרים 'מה אתה עושה פה? אתה יכול לעשות מיליונים'," הוא משחזר. "זה היה שם לי מלח על הפצעים".
נקודת המפנה הגיעה דווקא במקום הכי לא צפוי – פיצה ג'ו בבאר שבע. "אחותי התעקשה שאופיע שם בקבלת שבת," הוא מספר. "בהתחלה סירבתי. הרגשתי שזו השפלה – אני, שהופעתי בכל במה אפשרית בארץ, אופיע בפיצרייה?" אבל דווקא שם, במקום הצנוע הזה, פגש את המנהל הנוכחי שלו, מאיר, שהחזיר אותו למסלול.
היום, בגיל 26, אחרי עשור של שתיקה מוזיקלית, כהן מרגיש שסוף סוף מצא את עצמו. "לקח לי זמן להבין שכנראה זו הדרך שהייתי צריך לעבור כדי להגיע לאיפה שאני היום," הוא אומר. "היום אני שר באמת, לא מחשב. אני יודע מי אני ומה אני רוצה".
"אני לא רוצה שזה יצטייר כאילו כולם רעים," הוא מסכם. "אבל חשוב שאנשים יבינו – כשלוקחים ילד בן 14 ומכניסים אותו לעולם המבוגרים, בלי שמירה אמיתית, בלי הגנה – התוצאות יכולות להיות הרסניות. אני שרדתי את זה, אבל לא כולם שורדים".
התגובה של אמרגנו לשעבר: "מדובר בשקרים והכפשות".
