מאז ראשיתה נשאה האומה האמריקנית בגאון את דגל מחויבותה לערכים, לעקרונות ולתהליכים הדמוקרטיים ועיצבה את דימויה הרווח כמגדלור הניצב על ראש הגבעה ומקרין אור יקרות של תקווה, אמונה והשראה לעמים, שהחלום של השתתפות חופשית, רציפה ובלתי מופרעת בתהליכים פוליטיים מעצבים נותר עבורם רחוק ממימוש.
אבל למרות קיומו של האתוס הזה, דווקא בארה"ב פנימה הוא נותר מנותק מביטויו האופרטיבי המשמעותי מכל: שיעור השתתפות גבוה בבחירות לנשיאות. רק לשם המחשה: בבחירות לפני שנתיים בשבדיה הדמוקרטית עמד שיעור ההצבעה על 80.3%; בבלגיה, לפני חמש שנים, על 78%; ואילו באמריקה? שיעור השתתפות ממוצע בשנים 2020-1960 עמד על 55% בלבד.
לשפל הגיעו הדברים בבחירות 1996, כאשר רק 49% מבעלי זכות הבחירה האמריקנים הטריחו עצמם לקלפיות. מנגד, השיאים נרשמו ב־1960, כאשר דמותו של המועמד הצעיר ובעל החזון ג'ון פ' קנדי הביא ל־63% השתתפות; וב־2020 נקבע שיא חדש, 66.8% השתתפות, כאשר מגפת הקורונה יצרה בקרב הבוחרים תחושת דחיפות להחליף את השלטון שייטיב לטפל במשבר ובהשלכותיו.
האם הבחירות ב־2020 בישרו על שינוי מגמה? נדע בתוך פחות משבוע, אולם למעט שתי המערכות ב־1960 וזו האחרונה שיעור ההצבעה היה ונותר נמוך – ודווקא בארה"ב, שתמיד הקפידה על קיומו של הליך בחירות במועדו וכסדרו, אפילו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (16 מיליון בעלי זכות בחירה לחמו אז מנורמנדי עד איוו ג'ימה). איך ייתכן הדבר שדווקא בארה"ב המורגלת בסבבי בחירות – מדי שנתיים נקבעים בית נבחרים חדש ושליש מהסנאט, שלא לדבר על הפריימריז האינסופיים – חלקים נרחבים מהחברה האמריקנית נותרו ונותרים מחוץ לתהליך בחירתו של נשיאם.
זרות וחשדנות למערכת הפוליטית
אחד ההסברים הוא ההבנה שארה"ב היא פסיפס אתני־תרבותי מרתק, שגם נמצא בתהליך של שינוי מתמיד. כך, למשל, אנו עדים לצמיחתו המואצת של המיעוט הלטינו־אמריקני, שמהווה כיום 18.7% מכלל בעלי הזכות להצביע. עם זאת, חלק מקבוצה זו, בעיקר בקרב הדור הראשון של המהגרים, (טרם) הפנים מרכיבים מרכזיים של האתוס והנרטיב האמריקניים, וגם כללי המשחק בתרבות הפוליטית הקולטת טרם נהירים להם די הצורך. לכך מתווספת גם חשדנות בסיסית כלפי המערכת הפוליטית האמריקנית, שנובעת מניסיונם העגום במערכות הפוליטיות בארצות מוצאם (כגון קובה), הרחוקות שנות אור ממודל הדמוקרטיה המערבית.
התוצאה הבלתי נמנעת של הזרות הזו היא שיעור הצבעה נמוך של הלטינו־אמריקנים, שיש להם נוכחות משמעותית במדינות המפתח נבאדה ואריזונה. האמור על הלטינים תקף במידה רבה גם על יוצאי אסיה.
תמונה דומה, שאמנם נובעת מסיבות אחרות, מצטיירת ביחס לקהילה השחורה, שרק 55% מתוכה הצביעו בבחירות 2020. מדובר ב־13.6% מציבור המצביעים, הממוקמים בחלקם במדינות בעלות חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה – ג'ורג'יה (32% מהאוכלוסייה), צפון קרוליינה (22%), מישיגן (13%), נבאדה (14%) ופנסילבניה (10%). במקרה זה, המערכת הפוליטית והמשפטית, בעיקר במדינות הדרום, פעלה במשך עשורים כדי לדכא בדרכים שונות את הצבעת המיעוט השחור, והתנהלותה המפלה והפוגענית הותירה בו משקעים, צלקות ותחושת ניכור חריפה, שלא נעלמו גם לאחר שפלח ניכר ממנו היגר צפונה.
נוסף על כך, בקרב העשירונים הנמוכים מבחינה חברתית־כלכלית של הקהילה השתרשה התחושה שהצבעתם לא תביא לשיפור כלשהו במצבם – והדבר הוכח כנכון אפילו במהלך שמונה שנות כהונתו של ברק אובמה כנשיא, שמשל מן המרכז ונמנע ממדיניות של העדפה מתקנת עבור המגזר שאליו השתייך.
באופן מסורתי העניקה הקהילה השחורה את רוב קולותיה למועמדים דמוקרטיים, אך הדפוס מתחיל להישחק, בעיקר בקרב גברים צעירים, המאוכזבים ממדיניותו הכלכלית של ממשל ביידן (בעיקר במישור האינפלציה). השאלה היא, כמובן, אם תחושת תסכול זו תתורגם להצבעה בפועל עבור טראמפ, או שתתבטא כבעבר בהימנעות מההצבעה. זוהי סוגיה קריטית משום שזליגה, ולו מינימלית, של קולות ממחנה האריס למחנה טראמפ, בעיקר בערים כמו דטרויט, פילדלפיה ואטלנטה, יכולה להטות את הכף לזכות המועמד הרפובליקני.
מנגד, קיימת האפשרות ש"עריקה" כזו בקרב הקהילה השחורה בערים הגדולות תקוזז על ידי הצבעה מוגברת בפרוורים האמידים והלבנים ברובם, למען האריס. נראה שתרחיש זה אכן עתיד להתממש, אבל בעיקר לגבי אוכלוסיית הנשים בפרוורים. הסיבה: אף שפרברים אלה היו בעבר הלא רחוק מעוזים רפובליקניים, לאחר כניסת טראמפ לזירה לבשו אזורים אלה צביון דמוקרטי.
ולבסוף, יש גם את אנשי הצווארון הכחול – בסיס התמיכה של טראמפ. רובם המכריע הם לבנים נטולי השכלה אקדמית, המתגוררים ב"רצועת החלודה" של המערב התיכון. למרות אהדתם העמוקה לטראמפ, שיעור הצבעתם נמוך מסורתית. האם יצליח טראמפ לתרגם את האהדה כלפיו ברצועת החלודה להצבעה ערנית יותר הפעם? את התשובה על כך נקבל בעוד כשבוע.
